על מסך האייפון האהוב שלי נחה מזה זמן אפליקציה מהודרת של ה"ניו יורק טיימס". אני זוכר היטב כי היא היתה אחת הראשונות שהורדתי מחנות האפליקציות ואף מיקמתי אותה במקום של כבוד בעמוד הראשי של האפליקציות, זה שנגלה לעין כל אף מבלי לדפדף אל עבר עמודים נוספים. פעולה זו היתה המשך ישיר לפעולה שכבר בצעתי בעבר במחשבי האישי, שם היא היתה אף מושקעת יותר: בכרטיסיית המועדפים ייסדתי תיקייה בשם "תקשורת עולם" ואליה הכנסתי בשקדנות ובקפדנות כל מה שהצלחתי למצוא ברשת: ניו יורק טיימס, וושינגטון פוסט, ניו יורקר, אינדיפנדנט, גארדיאן, בוסטון גלוב, וול סטריט ז'ורנל, לה פיגארו ועוד אין סוף.
הצד השווה בכל אותם כתובות שמורות ואפליקציות נהדרות הוא שמעולם לא טרחתי לפתוח אותן. כל כולן לא נועד אלא למצב הבלתי נמנע שאדם אחר יחזיק בידו את האייפון שלי או ייכנס למחשב שלי; במקרה כזה אסור להיתפס לא מוכן. על המציץ האלמוני לדעת באופן הברור ביותר כי בעליהם של מכשירים אלה הינו אינטלקטואל צמא דעת שאינו מסתפק בהיצע המקומי הדלוח אלא מחובר באובססיה לתקשורת העולמית מעשה יום ביומו. הוא פותח את בוקרו בעיון מקיף בכותרות ובמאמרים הראשיים בכל עיתון חשוב בעולם, סוגר אותו בצפייה בכל מהדורות החדשות הזרות כשבין לבין הוא טורח להתעדכן גם באמצעות המכשיר הנייד בכל מה שיש לתקשורת העולמית להציע.
האמת היא שאין לי מושג כיצד נראים האתרים האלה מבפנים. זה לא שאני לא מחובר לתקשורת העולמית. פעמים רבות מצאתי את עצמי גולש ממושכות באתר נחמד בשם יו-טיוב, מסופקני אם שמעתם אודותיו, שמקורו מחוץ לגבולות ישראל. לא מכבר אף שקעתי שעות ארוכות בעיון מעמיק בעיתונים שונים במגוון שפות, אבל זה קרה מייד לאחר שנכנסתי לגוגל והקשתי בשורת החיפוש kobi arieli. מסתבר שיש תוצאות לשיחות ארוכות באנגלית רצוצה עם נציגי סוכנויות ידיעות מהעולם; אבל חוץ מזה – כלום, כמובן.
כמוני בדיוק נוהגים רוב אוכלוסי ישראל ולמרבה הפלא – גם רוב אנשי הברנז'ה. המקסימום שהם מתירים לעצמם זה צפייה בערוצי הטלויזיה הגדולים, כמו סי.אן.אן ופוקס ניוז ועלעולים מזדמנים לצרכים ספציפיים בעיתונים ובאתרים גדולים. אף אחד לא מחובר לתקשורת עולם וכשמישהו נזקק לה, הוא צריך להתייגע ולחפש. כל מי שאומר אחרת הוא או חריג, או שקרן.
המצב הזה, אגב, בא לידי ביטוי גם מעל דפי העיתונים. הנוכחות של ידיעות ומאמרים מהעולם בעיתונות הישראלית זניחה. לבד מ"הארץ", אין כמעט עיתון שמקפיד על ציטוטים קבועים מעתונות העולם, להוציא מקרים בודדים וגם אז זה מופיע כידיעה מיוחדת שכותרתה מבטאת היטב את החגיגיות שבעצם המעשה הגדול שבתרגום מיוחד (!) ובלעדי (!) של ידיעה מעיתון זר הנוגעת לישראל. זה תמיד יהיה "בעולם" או "התגובות בעיתוני העולם" וכיוצא באלה כותרות גג פרובינציאליות. ברור שזוהי תעודת עניות למערכת התקשורתית וברור שמעיתונות במדינה שמקדישה אינספור אנרגיה סביב השאלה מה חושב עליה העולם ניתן היה לצפות להרבה יותר עיסוק במה שנכתב בעיתוני העולם על ישראל. חבל.
אשר על כן, השוועה שעלתה מפי כל מיני עיתונאים בימים הקשים ההם של טרום היתר הפרסום בפרשת קם-בלאו, הזעם והחרון הקדושים שהוטחו במערכת המשפטית ובשב"כ על "איסור הפרסום המגוחך והמיותר בשעה שכל עיתון בעולם מדווח על הפרשה וכל בלוגר יודע אותה על בוריה" הם פשוט שקריים ומטופשים. לא נכון. אין צורך להתיר את פרסום הבקשה בנימוק שממילא כולם יודעים. לא נכון. לא כולם יודעים. למעשה אף אחד לא יודע. אבל ב"אינדיפנדנט" זה מופיע! נכון מאוד. מתי לאחרונה קראת את ה א י נ ד י פ נ ד נ ט, אינטלקטואל מחובר שכמוך? את "פנאי פלוס" האחרון כבר סיימת, שיש לך זמן ללה פיגארו ולקוריירה דלה סרה? אבל בעידן האינטרנט ממילא יודעים הכל! קשקוש. לא יודעים הכל. איך אני יודע? פרשת קם תוכיח. אני עצמי, כמו אחרים, יודע כבר חודשים ארוכים על מעצרה של קם, ובכל זאת כמעט שלא שמעתי על כך מאף אחד. למה? כי היה צו איסור פרסום. צו איסור פרסום הוא אפקטיבי. עובדה. כן. גם בעידן הבלוגרים באינטרנט. גם כשעיתונים בעולם מפרסמים.
אני אישית, אגב, גם איני מבין על מה הרעש וכלל לא מבין את ההתקפלות המהירה של השב"כ ובית המשפט בעניין. דבר לא היה קורה אם הפרשה הזו היתה ממשיכה להיות סמויה ובלתי ידועה, אבל זה כבר כמובן דיון אחר לחלוטין, מה גם שבדיוק כרגע אני שומע טפיחה עמומה על דלתי, אפשר שהשליח הטיח בה את הגליון הטרי של ה"דר שפיגל" עליו אני מנוי, כמובן, והריני אץ לאסוף אותו בשקיקה.
