זה היה לפני כמה שנים. בעצם, מעיון קליל באינטרנט אני יכול לקבוע את התאריך המדוייק: 12 באפריל, 2005. תכנית הבוקר, ערוץ 10. בימים ההם הייתי מגיש את התכנית פעמיים בשבוע לצדה של לינוי בר גפן ונהנה מכל רגע.
בבוקר ההוא החלה התכנית כרגיל. דיווחי חדשות, אייטמים קלילים של בוקר, ראיון עם שר אומלל, פרומו לתכניות הערב, לייף-סטייל, בריאות, בוקר רגיל. אי שם בסוף השעה הראשונה, מודיעים לנו כי התקבלה ידיעה עצובה: אהוד מנור, הפזמונאי והיוצר הנודע, נפטר פתאום. אופס, אמרנו שנינו. חבל מאוד. אבל אז באה ההודעה הקדחתנית הבאה שאמרה כי עוד לפני הראיון הבא, נכנסת שיחת טלפון עם צביקה פיק, שביצע רבים משיריו של מנור.
אך הגיוני, לא? מייד עברנו לשיחת עם צביקה פיק, שהיתה נרגשת וסנטימנטלית וכללה גם כמה דמעות, סגרנו אותה ועמדנו להציג את האייטם הבא, אבל אז שמנו לב שמנהל האולפן מנתק את האורחים שכבר היו ישובים במקומותיהם מן המיקרופונים שלהם ומפנה אותם בחופזה מן האולפן. על קו הטלפון, הודיעו לנו, מרגלית צנעני. דברו איתה. נו. ניהלנו שיחה דומה גם עם צנעני כשבינתיים נדחקו לאולפן, בפיג'מות וטרוטי שינה ירמי אולמרט ומתי כספי אם אינני טועה, ובאוזנייה הודיעו לנו רשמית כי הליין אפ המקורי מבוטל ומעתה ועד השעה 9 אנו עוברים לשידור אבל רציף סביב מותו של אהוד מנור.
זה היה בוקר שבו נולדה בי הערצה עצומה ללינוי בר גפן כמגישת הטלויזיה המקצוענית ביותר בישראל. בעוד אני קברתי את עצמי ממבוכה וחוסר אונים בעודי נדחק בעל כרחי אל עמדת מנחה ההלווייה של אהוד מנור, היא דפקדה ללא דופי: מלהטטת בין המרואיינים, משווה לפניה ולקולה גוון אבל הדור ומאופק, מאירה זוויות חדשות, לא חוזרת על שאלה פעמיים, מנהיגה בגאון את מסיבת השכול הלאומית. אני, כאמור, יושב כמו עציץ, ומתאמץ בקושי לדחוף פה ושם שאלה.
אבל אז הודיעו לנו שעל קו הטלפון נמצא ירון לונדון. את לונדון אני מכיר היטב. אנחנו אפילו בידידות ואין צריך לומר שאני מעריך ומוקיר אותו בלי סוף. סוף סוף הרגשתי שזהו מרואיין שיוכל להכניס אותי לעניינים. מיהרתי לבעוט קלות ברגלה של בר גפן ולרמוז לה כי אני 'לוקח' את השיחה. בירכתי לשלום את לונדון הרדום בעליל, ןמייד פניתי אל השאלה הראשונה, שבאוירה הכללית באולפן נשמעה בערך כך: "ירון, אנחנו כאן…אה, אה, מבולבלים ולא יודעים את נפשנו מרוב הלם. אולי אתה תנסה לעשות לנו סדר בדברים?"
אני מתאר לעצמי שתחקירני התכנית העירו אותו מוקדם מידי, אולי הם דיברו בחוצפה, או שסתם כך, אולי הוא עקב אחר מהלך התכנית וצבר די זעם כדי לשפוך אותו עלינו. כך או כך, התשובה של ירון לונדון באותו בוקר היתה מן החכמות והנזעמות שנשמעו אי פעם בתקשורת, והיא חקוקה בי עד היום: "תגיד קובי", הוא כמעט צעק, "אתם השתגעתם? זוהי דרך העולם, לצערנו, אנשים מתים פתאום, זה עצוב מאוד, אבל מה אתה רוצה ממני?" זה בדיוק מה שהייתי צריך באותו רגע. כמובן שנאלמתי דומיה, לינוי הובילה את המשך השיחה שלא התפתחה לשום מקום טוב, ומייד שבנו לשגרת שידור האבל. אם איני טועה, במהלך השידור התקבלה עוד החלטה: שהשידור הרציף יימשך לשעה נוספת. עד השעה 10 בבוקר. בדרכי הביתה, לאחר השידור המביך ההוא, הבנתי כי אנחנו לא היינו היחידים. החירפון התקשורתי היה כללי. ברדיו, העיתונים, בטלויזיה ובאינטרנט, כולם עסקו כל אותו היום באבל הלאומי על מותו של אהוד מנור.
יום לאחר מכן התקיימה הלווייתו בבנימינה. מעל קברו הפתוח ספדה לו שרת החינוך דאז לימור לבנת שבתוך דבריה אמרה את המשפט הבלתי נשכח: "אהוד מנור היה אבינו הרוחני". כך אמרה, ואיש לא מחה. איש לא העיר. והחיטה צומחת שוב. אבינו הרוחני. לא פחות.
רק לאחר מכן, בניתוח בדיעבד, הבנתי שללבנת לא היתה שום ברירה. היא היתה חייבת לנקוט בדיוק במטבע הלשון הזו, וזה עוד היה מאופק. טוב שהיא לא אמרה "אהוד מנור היה אלוהינו ואלוהי אבותינו". אחרי יממה שלמה של שידורי אבל, ה"אבינו הרוחני" כבר יוצא באופן אוטומטי. אלא מה היא תאמר? "אהוד מנור היה יוצר נפלא שהפך את חיי כולנו כאן לנעימים יותר, שהקרין טוב וכשרון והיה מבניה היפים של הארץ הזו, יהי זכרו ברוך"? פחחחח. את זה אפשר לומר גם על יהלי סובול. על אחד שקיבל יום וחצי של שידורי אבל רציפים, אחד שבמותו ציווה את שינוי הליין-אפ של עשרות תכניות, על אחד כזה צריך להשתמש מינימום ב"אבינו הרוחני". איך לא?
הדם עוד לא יבש, הכאב עדיין בוער, ואין את נפשי לבוא בביקורת בעניין סיקור מותו של אסף רמון ז"ל. רק זאת צריך לומר בבירור: אנחנו התחרפנו לגמרי. לחלוטין. אין עוד חומר שהתקשורת הישראלית אינה עומדת בפניו, כמו מסיבות שכול ואבל רומנטיות. אנחנו פשוט נופלים שדודים בפני העניין הזה. הוא משכר אותנו, הופך אותנו למשוגעים וגורם לנו לשכוח כל כלל בסיסי של עיתונאות, של אתיקה ושל טעם טוב.
מי אשם? אשמים העורכים. כן כן. אלה שהחליטו ראשונים על שינוי הליין-אפ. אלה שהכריזו על פתיחת המסיבה. אלה ששלחו את ההזמנות. צריך רק דקה של אומץ ודבקות בליין-אפ המקורי בשעת בוקר מוקדמת, כדי לחסוך יממה לאחר מכן את "אבינו הרוחני" של לימור לבנת.
