פוסט מתגלגל: סכנה ברורה ומידית לדמוקרטיה
האיומים על חייו של עיתונאי "הארץ" גדעון לוי התגלגלו במהירות לדברי הסתה נגד אמנים ואנשים שהביעו דעות אחרות. עיתונאים, בעיקר בכלי התקשורת המרכזיים, חשופים להפחדות ודרישה שלא לסטות מן הזרם. הדיבורים המאיימים לגלוש לאלימות מציבים היום סכנה ברורה ומידית בפני חופש הביטוי והדמוקרטיה הישראלית, שבה לכל אדם מותר להביע את מה שהוא חושב ומרגיש. קבוצה של עיתונאים התחילה לשרטט כאן, כותב אחרי כותב, את המתווה לחופש הביטוי העיתונאי בתקופה קשה זו, ובעתיד. כל כותב מביע את דעתו שלו ואינו אחראי לדעות האחרות המובעות
כיף לקרוא את המתגלגל הזה. הוא כל כך אמיתי, ברובו הגדול נכון וחכם, ובכל זאת, כל כך מיתמם.
כי יש דברים שעליהם אין ויכוח:
מי שחושב שגדעון לוי, בטור פובליציסטי בהארץ, בשמו ובתמונתו, לא יכול לכתוב שצה"ל לא נוהג כשורה – הוא אידיוט ואין מה להתווכח איתו בכלל.
מי שחושב שליונית לוי אסור שיהיו דעות – לא מבין לא מה זו תקשורת ולא מה זו דמוקרטיה.
מי שמקלל את אורנה בנאי בגלל דעה פוליטית לגיטימית שהיא הביעה – הוא פרא אדם.
אבל העניין הוא הרי לא בזה ולא בזה ולא בזה. העניין רחב הרבה יותר, וכמו שכל מי שנמצא בזוגיות יודע, הויכוח הוא לעולם לא על הנושא לשמו הוא התכנס. הוא על משהו אחר. רחב יותר.
במקרה הזה הויכוח הוא על סדר יום. סדר היום התקשורתי, שהוא עדיין גם סדר יומו של השיח הציבורי. סדר היום הזה נקבע על ידי הרוח השלטת בתקשורת. הרוח השלטת בתקשורת נקבעת על פי זהות האנשים שמייצרים את התקשורת. לא בהכרח על פי דעותיהם. על פי זהותם. זהותם האישית וזהותם השבטית. מהי זהותם של אנשי התקשורת? תרגיל פשוט: גלגלו מעלה, אל רשימת הכותבים בפוסט המתגלגל המצויין הזה, תהיו רגע מלוכלכים, ותמיינו אותם לפי מפתח פשוט של מרכז וימינה מרכז ושמאלה. הוסיפו עוד כמה פרמטרים על פי שכלכם הישר, כמו מקום מגורים, השתייכות דתית, השתייכות עדתית, השתייכות אתנית ויש לכם ביד עבודה סמינריונית. לא צריך יום לימודים ארוך.
עכשיו טלו את אותו מפתח והשתמשו בו כלפי קבוצה אחרת, קריטית הרבה יותר לסדר היום: העורכים. קבוצת הכוח המכריעה באמת בתקשורת. אתם יודעים מה המסקנה: רוב מוחלט וטוטאלי של מקבלי ההחלטות בתקשורת הוא בן גאה לשבט הלבן. אחלה שבט, יש לציין, אבל כזה שסדר יומו שונה בקיצוניות מסדר היום של הזרם המרכזי בחברה הישראלית. יהודי מדי (אתנית), אשכנזי מדי, חילוני מדי, ליברלי מדי, פוסט-ציוני מדי, גברי מדי, מתוחכם מדי, היפסטרי מדי, סוציאליסטי מדי, שמאלני מדי. סדר היום הזה הוא גם סדר יומה של התקשורת. השאלה היא לא את מי מראיינים כשעולה השאלה האם המלחמה היא לגיטימית. השאלה היא האם יש לשאול את השאלה הזו. אוקיי? תודה. (עורך/עורכת: נא להותיר את השורה הזו מודגשת ונא להותיר את הסוגריים האלה בבקשה)
את הסוד הגלוי הזה גילו פתאום, בפעם האלף, רוב גדול של אזרחי ישראל וזה מוציא אותם מדעתם. כיון שפתאום יש פייסבוק, יש להם גם איפה להביע את זה. כיון שחלקם חיות רעות, הם גם מקללים ומנבלים את הפה ומאיימים. ממש לא הפתיע אותם לגלות שאורנה/יונית מרכז תל-אביבית. הם תפסו עצבים כי הם נזכרו פתאום שאורנה ושליין וגורי וענב ודנה ודני הם מרכז תל אביביים. (וגם, כמו שאתם יודעים, העורך, הכותבים, הבמאי, עוזרת הבאי, המפיקה, מתאם הקהל, איש התפאורה, המקליט ושתי המאפרות. אני לא מדבר על דעות, זכרו. אני מדבר על השתייכות שבטית); וכיון שהם אוהבים את החדשות/מצב האומה וצופים במצב האומה, רע להם מאוד לגלות פתאום את העובדה הזו. למה? כי דתיים לא רוצים שחילונים "יסקרו" אותם ו"יבדרו" אותם, גם אם בצורה אמפתית ומאוזנת, וימניים לא רוצים ששמאלנים ישדרו אליהם, גם אם השידור יהיה מאוזן מאין כמותו. הם רוצים לראות את עצמם בטלויזיה שלהם ולא אחרים שמדברים עליהם ואליהם.
אני יודע שאני יוצא קצת פארש. אמיר בן דוד מדבר על התרעות מלחמה שנפסלו ע"י הצנזורה ואני שואל למי לינוי מצביעה. דרוקר נוגע בשאלת "מסקרת או מעורבת" ואני סופר כיפות וקרחות. מה לעשות. אני עדיין מאמין שזו השאלה האמיתית וכל עוד לא נפתור אותה אין לנו עסק עם "התקשורת הישראלית" אלא עם מקומון אחד גדול שגבולותיו משתרעים לכל רוחב המרחב העצום שבין בית הורד לשדרות ההשכלה.
