הכרתי אותו במהלך חופשה שבילינו בבית מלון בטבריה. אני הייתי נופש שיוצא מידי פעם להפסקות העישון שלו, הוא היה שומר הסף בכניסה למלון. בחור בן גילי, נעים סבר ושיחה, דרוזי, תושב הכפר חורפיש. בילאל קראו לו, אם איני טועה.
כיון שאני מעשן הרבה, לצערי, יצא לי לבלות לצידו דקות ארוכות. כיון שגם הוא עישן, נוצרה בינינו אחוות מעשנים וכיון ששנינו דברנים, נולדה גם ידידות. היכרות, סיפורים, שיחות. יהודי נחמד. כלומר, דרוזי, כן. דרוזי נחמד.
ערב אחד הוא שאל אותי אם אני מאמין בגלגול נשמות. עניתי לו שבאופן כללי העניין הזה מופיע בספרות התיאולוגית עליה גדלתי, אבל אני לא ממש מבין בזה ולא בדיוק עוסק בזה. "אה", הוא אמר באכזבה. "כי אצלנו, הדרוזים, מאוד מאמינים בזה. זה חלק עיקרי באמונה שלנו". הוא שתק רגע ואז הוסיף: "אני, למשל, יודע בדיוק מה הייתי בגלגול הקודם".
עכשיו כבר הסתקרנתי. לפגוש בן אדם שיודע מה הוא היה בגלגול הקודם? מה זה כבר יכול להיות? דג? סירת מפרש? המפלצת מלוך נס? וינסטון צ'רצ'יל בכבודו ובעצמו?
"נו", אמרתי, "מה היית, בילאל? שפוך, אל תמתח אותי".
"אני לא מותח אותך", הוא אמר. "נכון היום אני גר בחורפיש ועובד בשמירה? בגלגול הקודם, אני הייתי גר בג'ת ועובד במסעדה". עד כאן תורף דבריו.
בשנים שחלפו מאז איני חדל מלהפוך בסיפור המתוק הזה שוב ושוב. אין ספק שמבחינה פילוסופית יש כאן איזושהי אמת טהורה, סטואית, של השלמה ושל כנות ושל התחברות אל האני ואל שאיפותיו; מנגד, אין כל ספק גם שמכל הבחינות האחרות בילאל העניק לי את אחד הסיפורים המשעשעים בחיי. עובדה: אין שבוע כמעט שאני לא נזכר בו וברוחבה הבלתי אפשרי של יריעת הדמיון שלו. הנה, ראו עד לאיזה מרחק כביר הוא הצליח להפליג. מחורפייש עד ג'ת ומהשמירה עד למסעדה. כמה הוד, כמה הדר.
התחושה הראשונה שתוקפת את הקורא כשהוא נתקל ב"ז'ורנל" החדש מבית "מעריב" היא של שיעול קטן מוחנק בתדהמה. וואו! כאילו דפדפת בעיתון ופתאום נפל ממנו תינוק קטן, חי. זה כל כך אחר, וזה כל כך מושקע, עד שזה מוכרח לשאת בשורה. אתה נתקל בבשורה העיצובית, שהיא אכן בשורה, אבל אז אתה נזכר שכבר יש עיתון בארץ שמנפיק מוצרים בקו כזה בדיוק, ואז אתה נזכר שקראת ש"מעריב" החדש מגייס כותבים ועורכים מ"הארץ" אל שורותיו וזה מתחבר לך קמעא קמעא.
אתה פותח את העיתון, נגיד של יום שני 3.10.11 ובוחן את התוכן ואת הכותבים. כפולה על קונספט השף הנוכח בארוחות גורמה; כפולה על מדונה; כפולת חדשות טלויזיה; שני עמודי ביקורת ספרות; קטע על ביאנלה איטלקית וכן הלאה. אתה בוחן את שמות הכותבים ומגלה שמות מוכרים ברובם. כוח האדם הצעיר והמוכשר של הברנז'ה התל אביבית, שאגב אין לי מילה רעה נגדו. כותבות וכותבים מוכשרים.
אכן, אתה אומר, יש כאן עיתון שהולך על פי צו חזונו. ללא מורא ולא חיל. לא עוד חורפיש, לא עוד שמירה. אנחנו נעוף על החזון שלנו: אנחנו נעבור לג'ת ואנחנו נעבוד במסעדה. אנחנו לא נהיה סתם עוד טבלואיד. אנחנו נהיה "הארץ".
וואו. כמה רוחב! איזו העזה!
איש מבין גאוני האומה שהזיעו על המוצר המושקע הזה לא ניסה לשחרר בורג נוסף, לפתוח את התודעה הפרובינציאלית הפועמת בין התחתית לבראסרי איזה עשרה חמשה עשר סנטימטר לרוחב ולשאול את עצמו: ואולי כדאי לייצר מוצר ח ד ש, לעזאזל? אולי כדאי, אם כבר יש כסף ומשאבים ורצון טוב וכוח אדם, לייצר מוצר עיתונאי שאין לו עוד שלוש מקבילות לפחות ברדיוס של חצי קילומטר סביבו? אולי כדאי להיפתח לציבורים חדשים? אולי כדאי להוציא את הראש מאחוריה של הסצינה הדלוחה, לנסות להתעלות מעליה ולייצר מוצר שהוא באמת אחר, לא רק עיצובית ופונטית? אולי כדאי, במקום לייצר "הארץ" חדש, לנסות ולייצר "מקור ראשון" חדש?
היה זה עופר שלח, בעצמו איש "מעריב", שבהקדמה מקסימה לספר עבודות של חנוך פיבן (אופס! גם איש מעריב!) טבע מושג שמאפיין, לדבריו, את עולם המגזינים האמריקני, ושאנחנו יכולים רק לשאוף אליו: "רוחב דעת" הוא קרא לזה ודייק כהרגלו.
אז הנה מה זה רוחב דעת עיתונאי, ישראל 2011:
רוחב דעת הוא סיקור ספורט בעמודי התרבות
רוחב דעת הוא החדרת עולם התוכן "יהדות" אל תוך החבילה התרבותית, לא כאורח אלא כבן בית
רוחב דעת הוא בחינה שוטפת של סצינות תרבות מגזריות ופריפריאליות
רוחב דעת הוא שמץ מושג על המתרחש ברחוב הערבי
רוחב דעת הוא כותבים חדשים שלא התחילו בהעיר, עברו לוואלה, עשו סיבוב בארץ ונקנו ע"י מעריב
רוחב דעת הוא קבלת דעות שונות
רוחב דעת הוא "מבקשי פניך", של הרב סבתו והרב ליכטנשטיין
רוחב דעת הוא עשרת ימי תשובה
רוחב דעת הוא כל מה שאין ב"ז'ורנל".
אני יודע. אפשר לראות בדברים אך נהי מפיו של בן מיעוטים שעיניו יוצאות מקנאה וששוב חוזר, ככלב שב על קיאו, על אותה קינה אודות מיעוט הדעות, המינים והצבעים בתקשורת. אפשר, ובמידה מסויימת זה גם יהיה נכון. אפשר גם להרחיב קצת את הדעת ולהבין כי אין כאן אלא תסכול עצום ומתמשך מצרותה של הדעת וכאב גדול על עוד הזדמנות שהוחמצה.
ועוד הערה קטנה: תמונתו של דני רופ בגיליון הבכורה, עם הכיתוב המה-זה משעשע: פוסטר של איש מיותר בטלויזיה, היא לא מצחיקה ולא קולית. היא סתם רשעות צרופה, שתולדתה בבית מדרש עיתונאי מעורר בחילה מראשית שנות האלפיים שכבר שוכנעתי כי מת ונאסף אל עמיו והנה, בא הרוג ברגליו.
