אל מול חומות הרובע היהודי ההיסטורי קזימיש בקרקוב היפה, אני מוצא עצמי שב ומספר את סיפורה של אסתרק'ה. אהובתו של המלך קזיימיז' השלישי, אוהד היהודים ומגינם בזכותה של אסתרק'ה. דורות גדלו על הסיפור הזה, על בת האופה מאפוצ'נו שנלקחה אל בית המלך ומי יודע אם לעת כזו הגיעב למלכות. עגנון הלך עם זה כמה צעדים קדימה ב"הלב והעיניים" הסיפור על המלך ששומר בתיבה קסומה את העיניים ואת הלב של אהובתו. קוראים לזה אגדה אמיטטיבית, אם אני לא טועה. סיפור אגדה שנשמח על מקור קדום. הסיפור הוא תנכ"י. סיפורה של אסתר המלכה ממגילת אסתר. ויש בזה כל כך הרבה יופי מפני שזה מספק את ההבנה שלסיפור יש חיים מטעם עצמו גם כסיפור. הוא פורש כנפיים והוא עף. רחוב וחצי ליד עומדים מול "בית הכנסת של אייזיק". לרחוב קוראים אייזיק פינת ג'קוב יצחק פינת יעקב, על שם הגיבור אייזיק בן יעקב, היהודי שבנה את בית הכנסת הזה. ומאיפה היה לו כסף לבנות את בית הכנסת? או! סיפור. לילה אחד חלם אייזיק שקול קורא לו ואומר שיסע לפראג, ויחפור מתחת לגשר קארל ושם ימצא אוצר. כשהחלום שב וחזר כמה פעמים החליט אייזיק לא לקחת את הסיכון ושם פעמיו אל פראג, הגיע לגשר קארל והחל לחפור מתחת לגשר. נו אתם כבר מבינים לאן זה הולך. שני שוטרים, אזיקים, גרירה אל ביתן המשמר ומפקד המשמרת שחוקר אותו. מדוע חפרת? הוא שואל אותו, ואייזיק המבוהל מסביר לו בתמימות שהוא שמע בחלומו קול קורא ואומר לו שמתחת לגשר קארל בפראג טמון אוצר והמפקד מתפוצץ מצחוק. נו, הוא אומר לו, אז מה. ואני חולם כל הזמן שבבית של איזה יהודי בקרקוב, אייזיק בן יעקב שמו, מתחת לתנור – יש אוצר. אז מה: אז אני נוסע לקרקוב? סע הביתה, משוגע. ואייזיק נוסע הביתה וחופר מתחת לתנור, ומוצא אוצר ובונה את בית הכנסת הזה. כי האוצר, כידוע, נמצא אצלך. מתחת לתנור. עכשיו תגידו לי: מה יותר חי, או מה יותר בעל משקל: אייזיק ויעקב האמיתיים, שהיו או לא היו או הסיפור הזה שהוא מלא עיזוז וחיים ונצח וויטאליות ותנועה ולקח ומדרש. הסיפור הזה כבר צוט וסופר מפיהם של רבנים ואדמורי"ם ספציפיים. אנשים יודעים להסביר גם איפה ומתי הוא נאמר ואני לא מאשר ולא מכחיש ולא מתערב, רק אומר שזה ממש לא משנה. הדיונים על המפגש בין אגדות לבין העולם הסיפורי הם מעניינים גם אקדמית ואפילו היסטורית, אבל הם אפילו לא אפס קצהו של הכוח האדיר שיש לסיפור – כסיפור.
וכשהמקור הוא תנכ"י – על אחת כמה וכמה. לפני שנים אחדות היה לי הכבוד להיות חתום על מסמך אמיטטיבי כזה. אני גאה בו: ספר סיפורים הנסמכים על סיפורי התנ"ך. הוא נולד בחג השבועות. זה התחיל מסיפור בודד שהגיתי ופרסמתי פעם, סיפורו של יהודי בישראל שירד מנכסיו וגלה מארצו עם משפחתו לארצות הברית, שם ידעה המשפחה אסונות וטרגדיות. הוא מת ובניו מתו ואשתו נותרה עם שתי כלותיה בגולה והחליטה לשוב ארצה. כלה אחת נפרדה מעליה והאחרת דבקה בה והחליטה לעלות איתה. הן השתקעו ברמת גן, הכלה האלמנה הכירה בעבודה את אחד המנהלים שהיה קרוב משפחתו של בעלה המת.הם נישאו הקימו משפחה. הסיפור הזה חביב אבל בסך הכל מתאר התרחשות מעניינת ותו לא. כאן נכנסת לתמונה העובדה שהוא לא סיפור שאני המצאתי, אלא סיפורה של מגילת רות בתנ"ך. וכשאני רק מהרהר בקונסטרוקציה הסיפורית הזאת, שאני זוכר ומכיר מהמגילה, ומדמיין את רות המואביה בשדות בית לחם, קורים שני דברים. האחד -תוקפת אותי לאות גדולה, לזכר בקרי חג שבועות של ילדותי, שבהם היינו מאזינים לקריאת מגילת רות אחרי שהיינו ערים כל הלילה, כפי המנהג. אני ממש מתחיל, פיזית, לפהק. אבל הרגש השני שחולף בי, הוא החשמל המוכר שמכה בנו בכל מפגש עם מקור תנכי. פתאום סיפור דברים סתם מקבל חיים ומהלך קסם בלתי ברור. זה לא הקסם של החיקוי, זה הקסם של המקור. ממש חשמל. אני זוכר שההחלטה לפרסם את הספר ההוא, החלטה שהתקבלה על ידי העורכת שלי נועה מנהיים ואני מודה לה על כך מאוד, התקבלה בעקבות הסיפור הזה. אם זה מסעיר אותך, היא אמרה, שב תכתוב עוד כאלה. ואני שמחתי. גם כי הנה יש לנו קונספט לספר וגם כי לא צריך לעבוד קשה. מישהו כבר עמל על זה לפניי.
איזה כיף לגנוב קונסטרוקציה של סיפור ממי. שלא יכול לתבוע את גניבתו. התנ"ך. זו הזדמנות טובה לספר את סיפורה של גניבה סיפורית אחרת ממי שדווקא כן תבע. את חטאי אני מזכיר היום (עוד גניבה ספרותית נפלאה, הפסוק הזה): פעם אחת בלבד בכל שנות כתיבה ארוכות, ממש גנבתי טקסט. טוב, לא ממש טקסט אלא נושא ומבנה. המילים שונו וגם המשפטים אבל מה שנותר הוא המבנה הבסיסי ובעיקר, מה שהכי הופך קטע ספרותי לקטע ספרותי והיא המנגינה. בימים ההם פרסמתי טור שבועי הומוריסטי בעיתון חרדי בשם בקהילה, ושבוע אחד כשנקפו השעות והייתי חייב לפרסם משהו, חטאתי בגניבה ספרותית של ממש. נטלתי קטע מופתי אהוב של ידידי ומורי אמנון דנקנר זכרו לברכה שפורסם בספרו המיתולוגי "הפסטו של השכן" ונושאו מסחטת המיצים שרכש בניגוד גמור לדעתה של אשתו ושהפכה מהר מאוד לפריט תופס מקום ומעלה אבק בארון. הרבה לפני שסטנדאפיסטים החלו לדבר על מכשיר ההליכה כקולב היקר בתבל, כבר פרסם דנקנר את הקטע המקסים הזה, שאהבתי מאוד. שלוש סיבות טובות להיתר הגניבה הזו היו לי: האחת, שמדובר במורי ואוהבי ויכול להיות שהוא בכלל ישמח מזה שתלמידו מעתיק ממנו מבנה ומנגינה, השניה – שהקטע עתיד להתפרסם בעיתון חרדי מקומי וזניח ואין שום סיכוי שמישהו שקרא את הקטע המקורי, לא כל שכן זה שכתב אותו, בכלל יראה את הקטע ושלוש – שממש ממש הייתי לחוץ ולא היה לי זמן. כדי להרחיק עדותי כתבתי את הקטע הזה לא על מסחטת מיצים אלא על מכשיר להכנת סודה. אפילו כותרת יפה נתתי לו: סודה של מכונה. השתדלתי ממש לא לחזור על שום מילה, אבל כאמור כן להעתיק את המבנה המוצלח ולשחזר את המנגינה. שלחתי את הטור והוא הודפס ופורסם. כל זה קרה ביום חמישי. ביום שישי בבוקר ב-7:30 , חי נפשי, אני מקבל שיחת טלפון מ…אמנון דנקנר. כל מי שהכיר את האיש וקורא את השורות האלה יכול לדמיין במדוייק את הטון ואת הנהמה. תפסתי אותך, הוא אמר, ובקול שלו לא היה שום כעס. שום כעס. רק צחוק אדיר, שמקורו בהבנה המפעימה שהציפה אותו ושכוחה יפה מכל פלגיאט בעולם: שהנה יש לו ביד סיפור אדיר. זה באמת היה סיפור אדיר. לא היה שום סיכוי בעולם שהוא יראה את העיתון הזה! אבל ערב קודם הוא עלה לירושלים לבקר את חברו החולה, כיוון שהשעה הייתה מאוחרת הוא נותר לישון בבירה ובבוקר יום שישי הוא סר לרחוב קק"ל לבקר במחוז ילדותו והלך לחנות העיתונים של ניסן לוי ובניו, שם, לצד ידיעות ומעריב והארץ, שכן גם עיתון בקהילה, כי אצל ניסן לוי מוכרים את כל העיתונים. ודנקנר, כמו דנקנר, קרא כל מילה מכל עיתון בדוכן ופתאום מצא את עצמו עומד מול הגילוי הנפלא הזה, של תלמידו הגנב, ונתקף אושר.
ועכשיו אני חושב שזו בכלל לא הייתה גניבה. אולי זו בכלל הייתה אגדה אמיטטיבית. מותרת, לגיטימית, ואף מקובלת. יכול להיות? הוא כבר לא פה כדי לבדוק איתו, אם אכן כך הוא.
