בשנה האחרונה חגג עולם הפופ האיכותי ארוע שגם אותי הצליח לרגש: האיחוד המחודש של להקת ABBA באלבום חדש ויפה לטעמי. זה היה מרגש ונוגע כמו כל איחוד מחודש שבו האפקט האדיר של חווייה על-זמנית מצליח להחליק את הקמטים ולנצח את הפוטנציאל הגרוטסקי של איחודים כאלה. זה תמיד עובד וזה תמיד מרגש. כבר כמה שנים מבורכות שגם התרבות המקומית שלנו נהנית מאיחוד מוצלח: זהו זה המיתולוגית שמביאה למסך כמעט מידי שבוע כמויות אדירות של חן שאי אפשר לעמוד בפניו, במערכונים וכמובן בשירים שבמניפולציה מושכלת מצליחים לייצר סינרגיה נוסטלגית: גם השיר, גם המבצעים (גם גידי גוב מלך מלכי).
הבעיה הקטנה שלי היא שחוויות מסוג כזה צריכות להכות מבפנים. לא מספיק להבין אותן, גם לא מספיק ליהנות מהן. כדי להתחבר באמת לקסם כזה, אתה צריך להרגיש אותו בעומק של ילדות. זה יכול לקרות רק למישהו ש"גדל על". כיון שלא גדלתי לא על הדוגמה הראשונה ולא על השניה אלא נחשפתי אליהן כשכבר היו קצת זיפים על הסנטר, זה היה באמת חמוד ויפה אבל נותר ברובד החמוד והיפה. והאמת? קצת קינאתי ועדיין אני מקנא באלו שמשתפים תחושות שלהם באזור הנוסטלגי ומשתמשים בסופרלטיבים של אובדן נשימה ובטן מתהפכת. גם אני רוצה.
השבוע, בלילה שבין שני לשלישי התחילו פתאום קבוצות הווטסאפ לפלוט אל המכשירים שברי סרטונים ביתיים. בכולם היתה קבוצה גברים מבוגרים יושבת מסביב שולחן שבראשו איש קשיש ומהודר שנע ומתבטא בכבדות והם שרים בהרמוניה, מלווים בגיטרות. השירים היו מוכרים אבל הדמויות אלמוניות, ורגע היה נראה כאילו זו סתם חבורת חרדים-אנגלים מקשישים שהתכנסו למסיבת חנוכה. אבל השירים היו כאמור מוכרים ואהובים, וגם הביצועים היו מוכרים ומקצועיים וההרמוניה היתה מושלמת ומסרטון לסרטון התבהרה התמונה והכתה בבטן כמו שרק איחוד בן 50 שנה יכול להכות: הגברים בני ה-60 היו ילדי מקהלת "פרחי לונדון" והמארח הוא היוצר והמנצח יגאל צליק שלמרות מצב בריאותי מורכב הצליח לנצח בשלמות על הילדים בגיל הפנסיה.
וזה היה ענק. ענק. תוך שניה הרגשתי אני ועוד אלפי ילדים וילדות דתיים וחרדים בני דורי את אותה מכת נוסטלגיה שתמיד חשקתי בה. התחילה היסטריית רשת. אני קיבלתי את הקטעים האלה בערך 30 פעם. כל רגע קפץ מישהו ושאל: יש עוד? יש עוד? למישהו יש את "למה ישבת?" מה עם "כה אמר"? היה כבר? והנה עוד שיר. ועוד שיר. כך לאורך חצי לילה.
יגאל צליק הוא יוצר מוסיקלי נפלא ומקורי מאוד שבשנות השישים והשבעים, כשמוסיקה יהודית היתה חזנות ומעט קרליבך, כינס חבורת ילדים בלונדון וכתב בכשרון את פס הקול של דורות שלמים. שלושים שנה לפני שהתחילו לחשוב ברחוב החרדי הישראלי על כך שאם רוצים לסגור את הילד צריך לספק לו אלטרנטיבה תרבותית (כיום כבר יש ב"ה בכמויות) – חלם האיש הצעיר הזה בגדול והגשים בהצלחה. אחריו באו עוד להקות ועוד זמרים והתחום הולך ומתפתח, הולך ומתמקצע. אבל הבכורה שייכת לחבורה הזו שהתכנסה השבוע בלונדון ושרה בכבדות מכריסה מעט את כל הלהיטים המתוקים של אז. אני מודה ליגאל ולהם על השירים ועל החזון, אבל בעיקר מודה להם השבוע על שהנחילו לי חווייה שתמיד חלמתי שתהיה גם לי.
