"שטיסל" החד פעמית, שעונתה השלישית עולה הערב ב'יס', מעוררת בי מערך שלם של טלטלה רגשית, עד שאיני יודע מאיפה להתחיל: אני גאה בה כמשתתף אורח, מאושר ממנה כצופה ומת מקנאה ככותב. אפשר להאריך הרבה בכל אחד מהסעיפים האלה, אבל בואו נלך לעיקר: העובדה שהסדרה הישראלית המצליחה בעולם כיום סבה סביב סיפור חייו הטריוויאלי של חרדי-ירושלמי מז'אנר ספציפי ובני ביתו – היא כל מה שיפה ומפואר בקולנוע. בעיני ההצלחה של סיפור קטן גדולה הרבה יותר מההצלחה של סיפור גדול. שטיסל הוא אפילו לא סיפור קטן. הוא החיים האפורים והמתוקים של כמה אנשים פשוטים שמלמדים אותנו שחיים הם סיפור. וכל סיפור הוא סיפור גדול אם יודעים לספר אותו.
ואורי אלון ויוני אינדורסקי יודעים לספר סיפור. ואלון זינגמן יודע לביים אותו ודקלה ברקאי יודעת לזהות ולהפיק אותו. ודובלה ומיכאל וכל האחרים המוכשרים יודעים לשחק אותו. אבל יש עוד משהו, שהדהים אותי כצופה ושימח אותי עוד יותר כשכתבתי לה כמה סיפורים וכששיחקתי תפקיד אורח בעונה זו: האמינות. בעיני, האמינות בשטיסל היא לא רק תנאי מחוייב מבחינה חברתית או אפילו אמנותית. היא הדבר עצמו. כי את שולם שטיסל אי אפשר להמציא. אפשר רק להביא מצלמה ולהציב אותה מולו. ואם זה לא יהיה אמין זה לא יהיה שולם שטיסל. זו תהיה עוד סדרה יפה על חרדים שכמותה לא חסר. היכולת המופלאה של היוצרים לבודד את הגרעין האנושי מכל הגיבורים וסיפוריהם ולהציג אותו בטהרתו כשהוא מחובר ומנותק בו בזמן מההקשר התרבותי – קשורה בהחלט להבנת עולמו הפנימי של הגיבור. להבנת הסיפור שלו. ועוד יותר מזה: לאהבת הסיפור שלו. וזה מה שעשו בשטיסל. וכך עושים סדרה שעפה בכל העולם בהצלחה. ואני גאה להיות חלק, ולו קטן, ממנה ומתהילתה.
