ברגע שבו נודע על מותה של קורין אלאל ז"ל הציף אותי בעוצמה רגש מאוד מוזר. לא הכרתי אותה אישית ורגש הצער המיידי שתקף אותי היה טבעי, כמו זה שתוקף את כל מי ששומע על אובדן דמות מפורסמת, חשובה ומיטיבה וגם תחושת החמצה על הכשרון הזה שהלך מן העולם בקיצור שנים אבל אל אלה נלווה בעוצמה רגש אחר שהכה בי פתאום: דחף עז להגיד תודה. פשוט תודה, כמו הדחף הבהול להתקשר או לכתוב למי ששלח לנו מתנה, רגע לאחר שהיא הגיעה. מן המיה פנימית כזו, של הכרה בטוב ורצון להביע את ההכרה הזו.
יצירות רבות הותירה אחריה קורין אלאל והשבוע הזה הוצף עד גדותיו בהבעת צער והערכה לדמותה וליצירתה. אם הייתי מספיק להביע בפניה תודה הייתי מסמיק ונבוך ומקצר כדי לא להעיק ומודה לה, ממש מכל הלב, באהבה גדולה, על שניים משיריה.
הראשון הוא "שיר לשירה". אני ממש זוכר איך בלילה מלילות מלחמת המפרץ ב1991 ישבנו בחדר אטום בפנימיה של הישיבה וחברי משה א. לימד אותי בכשרונו את השיר האדיר הזה, שהוקלט בגריסה חדשה והפך מוכר מאוד שנה וחצי קודם לכן, שורה שורה, בית בית וגם דמעה דמעה, כי אי אפשר לשיר אותו בלי. זה היה מקסים והוא גם שר מקסים. אני נמנע מלכתוב את שמו המלא מפני שהוא כיום רב גדול והשורה "ב1991 לימד את אריאלי את שיר לשירה של יהונתן גפן וקורין אלאל" לא ממש תעלה את ערך המניה שלו. דווקא חברי המוסיקאי אלי צוויק שניגן איתנו אז בחדר בגיטרה ישמח שאזכיר את שמו, לדעתי, אז הנה אני מזכיר ומודה לו על האקורדים ההם. שיר לשירה הוא פיסת תפילה נבואית טהורה שמצליחה כבר שלושים וחמש שנה לחבר אותי בשניה אל קסם ההורות המציף וגורמת לי מייד לאהוב ולהתנדנד.
והתודה השנייה (והמוקדמת יותר) היא על "דרך הכורכר". אני בטוח שרבים יסכימו עם הקביעה שהרגע שבו נודעה להם פיסת הטריוויה הזו, שאת דרך הכורכר ("וריח מלונים עם דבק אורנים נופל כבד כמו השנים אבל תמיד מסביר פנים") של יעקב גלעד בפיו של אריק סיני הלחינה קורין אלאל, הצליח להוציא מהם "וואלה?" בלתי רצוני. הוא אמנם במקצב חדשני ובאופי על זמני אבל בגלל שהוא כל כך גאוני ולא שגרתי הוא נשמע עתיק הרבה הרבה יותר מארבעים וארבע שנותיו ובעיקר: הוא לא נשמע מכאן אלא כמו ייבוא של יצירה גדולה. כבר נשתברו קולמוסים רבים כדי להסביר את סוד קסמו אבל לי הוא שוב נראה כמו פתקה מן השמים ששוב ניתנה בידה של אותה אחת. איזה מתנות. יהי זכרה וזכר יצירתה ברוך.
בסוף השבוע הזה חל י"ט בכסלו, היום המכונה "ראש השנה לחסידות". בי"ט בכסלו תקנ"ט, 1798 שוחרר האדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן מליאדי, מייסד חסידות חב"ד מהכלא הרוסי אליו הושלך בעקבות הלשנה על כך שהוא מקיים קשרים אסורים עם האוייב העות'מאני. החסידים, וגם הרבי בעצמו, ראו במאסר הזה הצלחתו של נסיון קטרוג על תנועתם וחידושם ובשחרור הניסי – בשורת גאולה רוחנית ואות ומופת לצדקת דרכם. במהלך השנים הפכו אותו החסידים לחג שבו חוגגים את עצם גילויה וחידושה של החסידות בידי הבעל שם טוב וממשיכיו.
החסידות שינתה את פניה של היהדות לנצח. חסידים נוהגים להסביר שהחסידות לא המציאה שום דבר. היא רק הביאה אור גדול שהאיר פתאום את הכל, את מה שצריך להאיר. כמו חדר שהיה בחשיכה והואר פתאום. כל העצמים והפרטים היו בו גם קודם לכן, רק שפתאום רואים אותם. מהפיכת החסידות נוגעת לעצם ההכרה האמונית ונוכחות הא-ל, מנסחת מחדש את ההוויה היהודית ומדייקת את תפקידו של האדם בעולמו. היא בעיקר משנה את סדר העדיפויות היהודי ומעמידה דרך עבודה ברורה וסוחפת. כל תפיסת החווייתיות שבעבודה הדתית ובאמונה, מקורה במהפיכה החסידית. כל החיבור הרגשי אל האמונה הדתית היהודית מקורו בה. והאמת? קל להבין את עוצמת המהפיכה הזו דרך המוסיקה. בחסידות, מקומו של הניגון אינו פחות מזה של הלימוד או של התפילה "הלשון היא קולמוס הלב והניגון הוא קולמוס הנפש". עבודת הניגון החסידית מושקעת מאוד. היא לא רק מנוע לעליצות ולשמחה אלא בעיקר נועדה להביא את המתבונן לעומקים אליהם לא ניתן להגיע באמצעות מילים. באמצעות ניגון בהחלט כן.
אני מאוד חי את ההבנה שחסידות היא מתנה. היא פשוט חתיכת מתנה. לפני כמה שנים ישבתי מתנדנד בארוע מוסיקלי ענק של הפרוייקט המפעים "צמאה" שמתקיים כל שנה ומביא את בשורת החסידות דרך הקלידים והמיתרים והאזנתי לאברהם פריד מבצע יצירה חסידית. אני חושב שזה היה "ניגון הכנה", זה ששרים בדבקות לפני חזרה על מאמר חסידות. היתה לי פריזמה טובה כי אני הייתי המנחה והייתי תקוע בפינת הבמה ומצידיה ראיתי גם את אברהם פריד שר וגם את האלפים ששרים איתו. אברהם פריד הוא זמר ענק ומדהים. הוא גם חבדני"ק מלידה וכשהוא מבצע את הבמה את ניגוני חב"ד הוא מבצע אותם כמו שאברמ'ל הכהן פרידמן החסיד מבצע אותם. זה היה מטורף. את עצם הנשמה שלו הוא הכניס שם בתוך המיקרופון. ואיזה קול, איזה קול. ופתאום הבנתי שגם הוא מתנה. הרי בלי החסידות מה היה אברהם פריד? אברך חמוד בניו יורק ששר זמירות שבת. תראו לאן העיפה אותו החסידות, שאפשרה לבניה לצאת אל המרחב, שהעניקה לגיטימיות לכשרון יצירתי ולאמירה נפשית לצאת אל האור, שהבינה את הדינמיות של רגש האמונה.
בעל החג הזה, אדמו"ר הזקן הותיר לעולם שורת מתנות. את ספר התניא, יסוד היסודות של החסידות ושל ההשקפה היהודית על נשמת האדם ונפשו, את תנועת חב"ד, את ספרו ההלכתי "שולחן ערוך הרב" ופסקיו, את מאמריו ההגותיים והקבליים ואת ניגוניו. כעשרה ניגונים מיוחסים לו והם נקראים "ניגונים מכוונים" (כנראה הכוונה היא שמישהו כיוון אותם, כך שהם יעבדו). אחד מהם מוכר מאוד, זהו "א-לי אתה" הותיק, שגם השתלב ברפרטואר העברי. החשוב והבכיר שבהם הוא הניגון "ד בבות" (ארבעה שערים). ניגון מקודש, שמושר רק בהזדמנויות מיוחדות וכן בכל פעם שמובילים חתן וכלה לחופה. אני ממליץ לכם לחפש ביצוע טוב שלו, להתמסר אליו כמה דקות ולשמוע אותו בהתכוונות. פעמיים, אם אפשר. רק לא לשכוח בסוף להרים עיניים כלפי שמיא ולומר תודה. תודה על החסידות. תודה על המוסיקה.
