כרטיס האשראי איננו.
במקרה גיליתי את דבר האבידה. כבר הייתי בדרכי החוצה, מטלטלי בידיי, טלפון בכל כיס וארנק, כדרכו, בכיס האחורי. רגע לפני היציאה פשפשתי בארנק, לחפש כסף קטן או כרטיס סים, ומייד הבחנתי בהיעדרו
"הכרטיס אצלך?"
לא עונה.
" ה כ ר ט י ס א צ ל ך ? "
"לאאא אמרתי! אתה חירש!"
ברגע הראשון חשבתי שאני יוצא מדעתי. ברגע השני הזמנתי עצמי אליה, בעמידת נזיפה, ונשאתי באוזניה נאום.
הבית הזה, אמרתי, יפסיק להיות שכונה. זה לא ייתכן שכל הזמן יכנסו לפה אנשים, ודברים ייעלמו. יש מצב שבו האדם אומר, עד כאן. עד כאן! לא יכול להיות מצב שכל הזמן אנשים מסתובבים פה ודברים נעלמים. אני לא אומר שיש פה גנבים. אני רק אומר שזאת שכונה. שכונה! איפה זה יכול להיות, לכל הרוחות! ומה עכשיו? אני מאחר, אני מאחר אני אומר לך. כן, אני מאחר! תראי מה הולך פה, תראי! אני אמרתי אלף פעמים: אפילו שיש בלגאן על השולחן, לא לגעת בשום דבר. אני יודע כל דבר איפה הוא, אני יודע כל דבר איפה הוא כתוב ואם נוגעים בדבר קטן זה משבש לי את כל הסדר. העוזרת! עכשיו אני נזכר. היתה עוזרת! היא הופכת לי את כל הבית. וגם גונבת, בטח שהיא גונבת. איך לא תגנוב? מצאה פראיירים, גם משלמים כפול מכולם, גם מרוקנת חצי בית. מי צריך אותה בכלל! אני אנקה, אני אעשה הכל. גם למעלה, בחלונות. אני כן מגיע! עם כסא! איפה היא קברה את זה איפה, אני משתגע. אני אומר לך, אני משתגע. זה יוסי הנודניק! אני אומר לך זה הנודניק הזה. מה הוא רוצה מה, שהוא בא לפה כל חמש דקות והופך לי את כל השולחן. איפה אני תופס אותו עכשיו את הדפוק הזה הלו? יוסי? כן, שלום, תגיד היית אצלנו אתמול, ראית אולי כרטיס ויזה? כן, כרטיס אשראי? לא ראית? אה, אני מבין. בסדר. אז כל טוב. שלום שלום. חתיכת שקרן. הוא לא ראה. נו, בטח מה, שהוא יודה שהוא הפך את כל השולחן כדי למצוא איזו שטות שהוא שכח פה לפני יומיים ומה הוא בכלל בא לכאן ושוכח פה דברים ומה אנשים מתעסקים לי בשולחן נועה! זאת נועה, אני אומר לך. אלף פעמים אמרתי: כשהם באים לכאן לאכול שלא יתנו לילד להיכנס כאן לחדר. זה פרא אדם הילד הזה, הוא פותח את המגירות והופך את כל הבית. איפה זה עכשיו, נו! איפה זה! לקחתי את זה איתי אתמול? מה פתאום? אה, כן, נכון. לקחתי את זה. בטח זה נשאר במשרד. נו, בטח. למצוא משהו במשרד? את מי אני אשאל, את דני? הוא בכלל רואה משהו בעיניים? הרי יכולה לעמוד על השולחן לפניו מעטפה עם אלף דולר והוא לא יראה אותה בכלל, כי הוא בדיוק מחפש איזו תמונה. נו בטח, זה במשרד. השארתי את זה רגע על השולחן ווחסן בטח לקח את זה, הוא היה שם. חסן! זהו זה! אלה גונבים חופשי, זה במנטליות. מגיע להרכיב ארון ומסתדר לחצי שנה מלדפוק כרטיסי אשראי. מה אני עושה עכשיו מה? מה אני עושה! למי לצלצל, למי! לאורנה? לסווטלנה? רגע: סווטלנה! אולי סווטלנה? את יודעת, כן, טוב לא משנה. למי? יש שם בכלל עם מי לדבר? ומי אמר שזה שם? מי אמר שזה לא פה, שלא מישהו שלומי! שלומי היה פה אתמול, הוא נכנס כאן לחדר, לראות אם יש ספרים חדשים! בשביל מה הוא מסתובב כאן כל הזמן, מה זה כאן טיילת? זה ספרייה? שאחר כך ייעלמו דברים ואני אעמוד כמו טמבל? מה אני עושה עכשיו מה! מה! מה! מה!
תם הנאום. דממה מתוחה השתררה בבית הקטן. הנואם יצא את חדרו ופנה למטבח לשתות משהו, כדי להרטיב את גרונו הניחר. שם, במרכז השולחן, ניצב כרטיס האשראי, נקי ורענן. מהזווית ניכר היטב כי הוא עמד שם גם כל עת הינשא הנאום. אולי הוא אפילו שמע כל מילה והפס שלו צחקק במגנטיות. אתי העוזרת, יוסי, נועה, הילד של נועה, דני, אלי, חסן, סווטלנה, שלומי – סליחה. באמת סליחה. לא נעים לי. פשוט הייתי בלחץ ועמדתי לאחר, אתם יודעים. באמת שקצת הגזמתי. זה לא אתם, זה אני. באמת.
אבל האמת? הבית הזה באמת שכונה.
