בטלה

זה היה רגע קטן של גאולה, לכן אני זוכר אותו. המשפחה כולה ישבה וסעדה בסלון ואני יצאתי למרפסת לשאוף אויר. גללתי מעט סרטונים באינטגרם ונפלתי מהר מאוד על סרטון מטעם מכון דוידסון שמבוסס על חוק הפעולה והתגובה של ניוטון ומסביר כיצד ניתן לבנות מנוע בסיסי משתי קשיות שתיה. זה היה כל כך פשוט וכל כך חמוד עד שנטשתי מייד את עמדת ההתאווררות, חזרתי לשלוחן, ביקשתי שיביאו לי שתי קשיות ואמרתי: רוצים לראות ניסוי מדעי? הנה. אחרי רגע כבר חמרה חמרה המערבולת וכולם מתו מצחוק וצילמו אותי עושה את השטות הזו.

אז איפה פה הגאולה? אז זהו. שאני זוכר בבירור שהתחושה האוטומטית שלי בעקבות האירוע היתה: הנה אינפורמציה ברשת שהניבה לי משהו. ממש חשתי יצרני ופרודוקטובי, חיוני ומועיל. אני לא סתם גולל סרטונים. אני גם לומד דברים, אני גם מלמד, אני משעשע את המשפחה ואני מייצר חומרים מצולמים לטיקטוק. העיקר לא לכלות את הזמן.

הנה וידוי: אני בן לדור שעדיין מתבייש בבזבוז זמן. כמות הזמן שאני מכלה בצפייה אוטומטית ורוטינית בסרטונים ברשת היא בלתי נגמרת ומסיבה לי סבל של ממש. כבר עתה יש לשים לב: אני לא מדבר על צפייה ביצירות לסוגיהן, מסרטים וסדרות ועד לקטעי מוסיקה וסטנדאפ. לא ולא. אני גם לא מדבר על פושים אקטואליים, על דיווחים וחדשות, על פולמוסים ומאמרים וגם לא על סרטוני חיסולים ופיגועים. גם לא על אוכל! ממש ממש לא. אוכל הוא סוגה עלית והצפייה בכל תוכן קולינרי מועילה, מלמדת ויש בה מן הנשגב. אני לא מכליל בוידוי קריאת פוסטים, צפייה ברילס ודפדוף בסטורי של אנשים קיימים, בשר ודם. יודעים מה? אפילו לא על משחקים שאני חוטא לפעמים במשחק בהם, מסנוקר ורמי ועד הטריויה של אברהם אליצור. כל אלה, וגם פרסומות וממ"ים ופיסות טריוויה וקרוסלות תמונות של צלמים הם הדעת בטהרתה לעומת מה שאני רואה. וכשאני אומר שאני רואה, הכוונה היא לשעות ארוכות. במיטה וליד השולחן, בארוחה, בפקק, ברכבת, באחורי בית הכנסת (לעיתים אף בקדמתו), בשירותים ותוך כדי זומים. איזה תוכן! פאר היצירה האנושית: שיפצור פרסות סוסים (מדובר על לכידת רגל הסוס וקיבועה, ניקוי החלל האמצעי מהלכלוך ומהקש, תפיסת הפרסה בצבת וחילוצה, גירוד ומירוק החלק הפנימי, לפעמים מעורבת גם אש). ניקוי שטיחים (מים, קצף, מים, גריפה בחץ, קצף כחול, גלגול, סילוק מים עכורים, החזרה, מירוק בדיסק, קצף, מוכן). הלאה. עולם עשיר ובלתי נגמר של פתרונות נגרות! חיתוך, קיצוע, צביעה בלכה, חיבור זוויות, קיבוע קורות. קדרות, כמובן. איך שכחתי. שנה וחצי מחיי, לדעתי העברתי בצפייה ביד רטובה ומשועממת, תחובה בתוך גוש חמר מסתובב ומסתובב. בכלל, תנועת הסיבוב פופולרית היא מאוד בעולמם של חסרי המעש. בטח נתקלתם גם אתם בצנצנת הממולאת פופקורן והיא מוצפת בנוזל פלסטי מצתמג שבסופו של דבר יוצר גליל מכוער ממנו חוצבים בגריעה שבבית רהיט מכוער עוד יותר. תבניות של ידיים ופנים מחזיקות בכדורים, כדורי מתכת לוהטים המונחים על ערימת פיסות מחומר פלסטי ומחוררים אותה לאיטן, קומה קומה, כדורים קטנים שעושים דרכם במורד מסלול מכשולים ופוגעים בפיסות מתכת המפיקים צלילים על פי סולם תוים. כן, אני יודע שאני מפרט פירוט יתר אבל אל תעצרו אותי, אני ממשיך. פתאום זה מפריע לכם? פתאום זה ארכני לכם מידי? ומה היה אמש כשישבתם שעה שלמה עם המכשיר בידיכים וצפיתם בתעתועי AI שחוזרים על עצמם ומקילומטר ניתן לזהות שזו בינה מלאכותית?

הלאה. ילדים אפריקנים מנגנים על סירים ומבצעים ריקוד. איש עומד על מערום ארגזים ונסמך על קיר. מישהו מעיף את הארגזים והוא נותר תלוי. אמבטיית קרח. מכשיר לחלוקת קלפים. השתלת שיער! משטח פלסטי גמיש מוצמד לקרחת ומישהו מצייר עליו חיצים. הרב מאיר אליהו מסביר שמי שאוכל בחוץ דומה לכלב ומביא מחלות על ראשו. הסרת שיער בשעווה. הסרת שיער בשעווה מהאוזניים. הפקת שמן מתירס. גור קנגורו נכנס לתוך כיס אימו. תישארו כאן! אתם לא הולכים לשום מקום. הלאה. פילים עושים דברים, וכמובן הדובדבן שבקצפת: קבוצת הודים מנסה את כוחה בשעשועון צבעים. צריך ליטול בקבוק עם נוזל בצבע מסויים ולהעמיד אותו על מדף במקום מסויים. מתחת למדף, נסתר מעיני השחקן/ית, ניצבים בקבוקים בצבעים שונים. אם הונח הבקבוק מעל הצבע המתאים זכיתם בשטר הצמוד אליו. אני יודע שהודו היא מדינה ענקית אבל לדעתי אני מכיר בפנים את רוב אוכלוסייתה כתוצאה מצפייה במשחק הזה. שלא לדבר על תחרויות ההישגים, פיצוץ הבלונים והטלת צלחות הפלסטיק.

מה יהיה, תגידו, מה יהיה? באמת שמדובר במצטבר על שעות ארוכות ובלתי נגמרות. אני עסוק בעיקר בשאלה: מה אני מפיק מהבטלה המשוגעת הזו? מה קורה שם בנפש המתעתעת הזו, שדוחף אותה לגלגל לעוד סרטון ועוד סרטון? ולמה דווקא אלה? על השאלה האחרונה התשובה ידועה. מנועי הטירגוט הרשתיים הם מן המפורסמות. כל מה שצריך זה שפעם אחת תתמידו בצפייה בסרטון פרסות סוסים מהחל ועד כלה ובמרתפי האימה של הרשתות החברתיות כבר יירשם באותיות של אש שלאריאלי יש עניין עם פרסות סוסים. כנראה עבר משהו בילדותו (לא שאני זוכר, אבל בגבעת שאול, למי שזוכר, היתה חוות סוסים במקום שפעם עמד דיר יאסין המפורסם). כנ"ל לגבי פילים וטורנירים של מרוצי מכשולים. אבל מה יש בכלל בצפייה הזו, שעושה משהו לנפש?

אני חושב שהתשובה היא: תיקון. יש משהו מרגיע מאוד בלראות דברים מסתדרים. נדמה לי שאם אאחד את מגוון השטויות בהן אני צופה המופיע כאן למעלה – ותאמינו לי שזו טיפה מן הים – הצד השווה בכולן יהיה דברים שבאים על תיקונם. דברים שמסתדרים. איבר שמוצא את מקומו. שטיח שמתנקה. גור איילים שהסתבך בגדר תיל וחוץ. וכן הלאה. זה מתאים מאוד, אגב, לאישיות כאוטית ולתקופות כאוטיות. בריחה לעולם קסום ומהיר שבו הכל מסתדר על הצד הטוב ביותר.

והסביבה, צריך לומר, הסביבה גם היא משלמת מחירים. זה לא שהסביבה עסוקה עכשיו בתורת הקוונטים. גם היא משרשרת פה פרסות ועוגות, אבל פתאום, ממש קודם, פנתה אלי אשתי בבקשה כלשהי ואני מצאתי את עצמי אומר לה, בחוסר סבלנות: רגע. אני באמצע פה. אבל היא לא התעצלה, זזה מעט, באה מאחוריי והביטה במסך. ומה שהיה שם זה חלמון ביצה שהונח על ערימת גפרורים ומישהו שמקרב להבה אל ראשי הגפרורים. ואני כל כך התביישתי מזה שהיא ראתה ותפסה אותי עד שאמרתי לעצמי: די עם הבטלנות הזו. צריך לשים לזה סוף. וכיביתי את המסך והלכתי לחדר לראות סדרה.