הנושא אינו כזה שנוטים לדון בו. הוא אישי מאוד והעיסוק בו עלול להחשיד את העוסק בו בגאווה יתירה או בחוסר מודעות עצמית ובכל זאת אני בוחר לספר כאן על אחת מחוויות הקיום האישיות שלי כמעט מאז היותי לאדם בוגר והיא העובדה שהפרצוף שלי די מוכר ומפורסם. מזה שלושה עשורים אני מופיע בטלויזיה ומעל במות, כך שזה טבעי ומתבקש. היו שנים שממש חייתי בתוך אולפנים. מי שלא רצה אותי בתכנית הבוקר קיבל אותי בפאנל בערב ואת מי שנטש בזעף גם את "גב האומה" תקפתי בתכנית האוכל או בריאליטי או בתפקידי אורח בסדרות. אלה, אגב, הקנו ומקנים לי את שיא פרסומי. יום אחד לפני כשנתיים הילכתי לתומי ברחוב צדדי באמסטרדם ופתאום יצא מאחת החנויות הזבן, הצביע עלי בהתרגשות וצעק: "רב וויינבאך!" (זה שם הדמות שאני מגלם ב'שטיסל'). ולא, הוא לא היה בחור מאשקלון שעובד בהולנד. הוא היה לגמרי מקומי. ככה זה. כוח הנטפליקס (שתי הסדרות בהן שיחקתי כאורח, נבסו ושטיסל, משודרות בנטפליקס, מזה המיליונים).
מה שעוד צריך לומר ביושר זה שאני מפיק מהמצב הזה הנאה עצומה. זו כבר הפכה להיות אצלי חוויית חיים והיא נהדרת. פה ושם שואלים אותי האם אני לא סובל מתשומת הלב המעט מוגברת, ואני משיב שבדיוק ההיפך הוא הנכון. אני סובל מאוד כאשר מישהו מיישיר אלי מבט ומשהו בעיניו מלמד שהוא רואה בי סתם איש ולא מזהה בי את הבחור מהטלויזיה. במקרים כאלה אני נחרד שמא תם זמני וכבר נעלמתי ובדרך כלל מרגיע את עצמי באמצעות סיפור שאומר שהאיש עיוור, לוקה בנפשו, צרכן של סוגה תחתית או עלה ממש עכשיו מארץ נחשלת שבה אין נטפליקס ואין אפילו טיקטוק. בכל שאר הזמן אני נהנה, כאמור, הנאה רבה מן המצב הזה ומי ייתן וימשיך עוד ועוד עד מאה ועשרים. זה הזמן לציין גם שאני ממש מודה לכן ולכם, כל אלה שמחייכים אלי, שמנפנפים לי, שפונים אלי, שמתייחסים אלי, שמצטלמים איתי. באמת תודה.
עכשיו בואו. אני יודע שאני לא כזה מפורסם. בחור בהחלט מוצלח, אבל לא כזה מפורסם. הופעותיי הטלויזיוניות בפריים טיים הן במשורה ומאז השבעה כמעט שלא מתקיימות. אז איך באמת נשמר הפרסום הזה, אני שואל את עצמי? אז קודם כל, הוא אכן מתכרסם לאיטו ועל כך חבל, שנית, הוא מתוחזק באמצעות הסרטונים שאני מעלה ברשת החברתית ושלישית והיא עיקרית היא העובדה שהמראה שלי אינו רגיל ועל כן הוא זכיר במיוחד. עזבו את היופי המתפרץ, העיניים הירוקות המטורפות האלה (הן באמת ירוקות) והשיער השופע. אני מדבר על הכיפה והזקן והדוסיות. כשרואים בטלויזיה דמות גנרית רגילה של גבר באמצע שנותיו הוא לא נחקק בזכרון, אלא אם כן יש לו עין אחת וקרן על המצח. כשרואים אותי זה זכיר, כי זה קצת נדיר. הן השכלנו בגאונותנו להקים כאן טלויזיה שבה כל השדרנים נראים אותו הדבר בדיוק. פעם הייתי במזנון הכנסת ועל פני חלפה כתת תלמידים עם מורתן והיא הציגה אותי ואמרה: זה חבר כנסת מש"ס ואני זרמתי ואמרתי: נעים מאוד, אני חבר הכנסת מאיר אלקסלסי, חבר ועדת החוקה חוק ומשפט מטעם ש"ס ואני שמח לפגוש אתכם תלמידים יקרים. כן, במשך שנים המצב היה שפרצוף מוכר עם זקן שחור קצוץ הוא או חבר כנסת מש"ס או עימאד מורנייה או אני.
ולמה אני נזקק לכל זה? כי לאחרונה הכל השתנה. לשוק נכנסו עוד שנים שהורסים לי את החיים. פתאום שמתי לב שאנשים ניגשים אלי בקניון, נוגעים בי באהבה ואומרים בהתרגשות תודה, תודה. ואף מוסיפים: תודה על כל מה שאתה עושה. ואני מרוצה ומבסוט אבל קצת תוהה לעצמי בשקט האם טור מוצלח בעיתון והופעה מצויינת במתנ"ס בנימינה אכן שווים את כל ההשתפכות הזו, ואז אני מבין שהם בכלל חושבים שהם פגשו את שי גראוכר, זה שמחלק טאבלטים וטלפונים לפצועים ולמפונים. כבר שקלתי לזרום עם זה, לרכוש כמה טלפונים ישנים ולהתחיל לחלק. הן אהבה היא אהבה ומה אכפת לי אם היא מופנית אלי או לזה שאני דומה לו? ופה ושם מישהי מסתכלת עלי, מתבלבלת לרגע ואז ניגשת ולוחשת לי שיש לה בת בת 34, רואת חשבון מוצלחת, שחייבת שידוך. ואני אומר לה: בהצלחה עם זה. אני בטוח שהיא תמצא, אבל אז אני מבין שהיא בכלל חושבת שהיא מדברת עם יקי רייסנר מ"ווארט" בערץ 13, חלק מצמד השדכנים הלאומי (ואולי היא בכלל מתכוונת לשדך אותה לו בעצמו), וליבי נחמץ. אני רואה באימה כיצד אני עובר גנריפיקציה ולעצמי אני אומר: אחרי אלף שנה נכנסים למשחק עוד כמה דוסים חביבים, למי היה דחוף לייצר אותם עגולים, קרחים, ברונטיים ומזוקנים? אי אפשר היה למצוא איזה בלונדיני תמיר ושעיר, לעזאזל. למה כל הטוב והחסד הזה, המתנות והשידוכים, צריכים לבוא על חשבונו של האחר? למה? וכי זו דרכה של תורה?
