שלוש פעמים במהלך כתיבת השורות האלה, אני בודק אינסטינקטיבית את החולצה, לוודא שהכפתורים סגורים. כשהצלם מיכה קירשנר מורה לי להביט לתוך העדשה, אני עונה לו, בצעקה, "כן הצלם!" כבר כמה ימים שאני מתעורר כל בוקר ברבע לחמש, מסתכל הצידה, מוודא שזו מרת אריאלי ולא טוראי נתן ביטאו, וממשיך לישון.
אם אני אדם אחר היום? לא בטוח. בגדול מדובר באותו דרעק, רק קצת יותר מחונך וקצת יותר ציוני. בימים אלה סיימתי מסלול טירונות בבט"ר חביב בדרום הארץ. כתלמיד ישיבה לשעבר לא שירתתי שירות חובה בגיל 18 ובשנות לימודי שלאחר מכן. עם הפסקת לימודיי וכניסתי לשוק העבודה (ששינה את פניו לחלוטין מהרגע שנכנסתי אליו), הצהרתי בפני שלטונות הצבא כי תורתי חדלה מהיות אומנותי וכי הריני כשיר לשרות צבאי. כיון שהצהרה זו באה כשהייתי נשוי ואב לשניים, נכללתי במאגר טירוני 'שלב ב", מסגרת צבאית של שירות המותאם למבטלי מעמד 'תורתו אומנותו', לעולים חדשים ולקטגוריות נוספות. כמוני, נוהגים עשרות רבות של חרדים מידי שנה. אינני יודע לנקוב במספרים מדוייקים, אולם ערב הגיוס היה לי ממי לשאול רצועה רחבה לנשק. בלי בעיות.
בשנת 96' התגייסתי לראשונה לטירונות. היא נערכה בדיוק באותו בסיס בו שירתתי עתה, ושני הדברים היחידים שאני זוכר ממנה הם האלונקה עליה נישאתי, עם ארבעים ואחת מעלות חום, להצביע עבור ביבי נתניהו בקלפי הצבאית ואת הפנים של החופ"ל שאמר לי שיש לי צהבת ושנוסעים למתקן אשפוז. אחרי יומיים באיכילוב, עם חיילות ר"מ 2 שמביאות לי פרחים בבוקר ודורשות בשלום החייל החולה, הוברר לי שהפסדתי את מחזור הטירונות וכי אצטרך לעבור אותה שוב. מאז העניין נדחה בשל שורת בעיות וכך מצאתי את עצמי רק לפני שבועות אחדים לבוש ירוק מכף רגל ועד ראש, מפלי זיעה שוצפים בעוז אל תוך רשתיות עיני, עורפי העבה בוער בשיזוף של מוקה, ואני מתאמץ להכניס את כל הידע, הזכרונות, התחושות והרגשות שקניתי בימי חלדי אל המשפט הממצה, בן האלמוות, הנשגב והעמוק שאומר כך: "לקבלת הסמל, מחלקה 2 תימתח להקשב. שתיים שלוש! (הקשב!) שתיים שלוש! (הקשב!).
בן שלושים ואחת שנה, עם מוטיבציה של דב נמלים וכושר גופני של ראש ישיבה, יצאתי לחוות את החווייה הישראלית החזקה מכולן. לא היה קל. שלושים ימי טירונותי המאוחרת לא היו רק חווייה מכוננת. גם לא סתם טראומה. קודם כל, אני רובאי 02. שזה אומר, שאני יכול לשבת בבית כנסת חביב בבורו פארק או קראון הייטס בניו יורק אחרי התפילה, ולתאר בצבעים הכי עזים בעולם איך דפקנו אותם במיתלה ואיך גורודיש שלח אותי לרוץ לאריק באמצע הקרבות ולהודיע לו שדדו מתעקש שהוא יעזוב את פורקן ואת בודפשט ושייערך לצליחה רק מחר בערב
(אריק לא ציית לי, והסוף ידוע). פתאום מסתבר שיש משהו במשפט ששמעתי כל כך הרבה בחודש האחרון, ש"כאן אנחנו מכשירים אתכם להיות חיילים בצה"ל", רוצה לומר החל מהיום, אני חייל בצה"ל. אני חייל. בצה"ל.
מעבר לזה, אוצר הזכרונות שלי הועשר בחבילת פריטים שעולה בהרבה על סכום חלקיה. זה לא רק שפתאום יש לי שפה משותפת עם התאורן באולפן (שעוד עשה בבה"ד 12 כשהייתה משמעת מים) ועם בן דוד שלי, ילד בן 19 (שעוד עושה היום אי שם ומתעניין כמה פגעתי בירי לילה). יש משהו קסום, מחשמל, בידיעה שיש ריח מסויים, צליל מסויים, תחושה מסויימת, שגורמים לך ולעוד מיליון אנשים את אותן רגשות בדיוק. מגע שמיכת סקביאס צבאית, הוא לא תחושה שאפשר לתאר במילים. אבל בשנייה זו ממש, כל מי שקורא את השורה הזאת ויש לו פנקס חוגר, מרגיש גירוד ברגל. מצד שני, החיים מספקים לכל אחד מאיתנו הרבה רגעים יפים. המאושרים שבהם אינם מגרדים את קצה קצה של תחושת האושר האינסופי ברגע שמודיעים לך על יציאה לשבת. מישהו שם למעלה ישב וכתב תסריט למסלול חווייתי שעוטף אותך בקסם הטוטאלי שלו עד אפס מקום. אין לאן לברוח. אתה עבד לסדר היום, אתה עבד למשמעת. מדהים באיזו קלות ומהירות מצליחה המערכת לשכנע אותך שהיא יותר חזקה ממך. זה אגב הרבה יותר קל כשאתה בן שלושים ואחד, מאחר והבגרות היחסית הזו גורמת לך להבין עוד לפני הכל שהיא אכן יותר חזקה ממך.
אני מלא חוויות עד אפס מקום. שירתתי בפלוגה של עתודאים צעירים. המבוגר שבהם היה צעיר ממני בעשר שנים. זה יפה, כי המפקד שלנו היה צעיר ממני בתריסר. הלם הבקו"ם היה בעוצמות שלא ידעתי על קיומן. בחיים לא תיארתי בדמיוני איזה אימפקט נפשי משתק יהיה לעובדה שלפני כל ארוחה אני אצטרך לעמוד עשרים דקות בשמש קופחת ולדגם שלשות.
מה אני יודע היום שלא ידעתי לפני חודשיים?
הרבה מאוד. בתחום המיומנויות, אני יודע לירות ברובה, אני יודע לקבוע באמצעות לחיצה פשוטה כמה כדורים יש במחסנית, אני יודע להפעיל מכשיר קשר, לחסום עורק, לתפוס מחסה מרימון יד, להסוות את עצמי בשטח, להצביע בזווית כזאת שזה גם נקרא שהצבעתי והתנדבתי וגם אין סיכוי שיתנו לי את המטלה, לנקות שירותים, להצדיע, להדליק סיגריה ברוח, לסובב כובע בעזרת האוזניים בלי שהסמ"פ ירגיש, כדי שהסמל "צה"ל" יהיה בצד שמאל ואני לא אחטוף עונש, לשטוף כלים, לעשות כפיפות בטן, לקום מהמיטה ולהתארגן תוך 10 דקות, למלא פס, לקבל מפקד, לקבל סמל, לקבל קצין, לקבל שפשפת.
בתחום האינפורמציה, אני יודע שאין לי שום צורך ביותר משש שעות שינה בלילה, אני יודע איפה מייצרים כל נשק, אני יודע בן כמה המפקד שלי (19), בן כמה המ"מ (20), אני יודע שגבעה קטנה בחול לא נגרמה מנפל של פגז אלא מחניך אומלל שקיבל משימה לנקות בדלי סיגריות וקבר אותם בחול, אני יודע לדקלם את מסלול הפז"מ הנדרש לכל דרגה בצה"ל (כחרדי, את זה אני יודע עוד מהילדות, מהתקופה בה היינו מתחפשים לחיילים), אני יודע לפתוח ראשי תיבות, אני יודע לסגור ראשי תיבות, למדתי אוצר מילים שיכול למלא שני כרכים של "הזירה הלשונית" (חכה חכה, רוביק, הכנתי לך מחברת עבה אבל עוד לא "הגדרתי" לעצמי מתי אני מעביר לך אותה), אני יודע כמה עולים אטמי אוזניים, אני מבין אמהרית בסיסית ויודע להגיד ברוסית "תן לי מרלבורו אחד ואני אתן לך שתי צ'סטרפילד".
בתחום הפסיכולוגי, אני יודע שאני לא אפקיר נשק בחיים. אפילו לא אקדח צעצוע. למדתי שאני לא מבין הכל. מידי שעה, בערך, היו לי בראש שבע מאות הצעות ייעול למכללת פו"מ. היו רגעים רבים מידי בהם החלפתי את המציאות הצבאית עם מסדרונות ערוץ 10 והחלטתי שאני חייב להיפגש עם המב"ס ולתרום לו מנסיוני. בסוף כל יום המגדלים הללו התרסקו ברעש גדול ואני הבנתי שאת כל מה שהמ"פ הקשוח שלי עושה – אני הייתי עושה פחות טוב. למדתי לזהות פאראזיטים לפי ההליכה, סימנתי לעצמי בפנקס קטן כמה חולירות קטנים, שכדאי לעקוב אחריהם ולראות לאן הם יגיעו בחיים, ורק מההערצה המטורפת לאורי המ"מ אני לא מצליח להשתחרר.
כבר שבוע מאז הנהגתי בבית שלנו שעת ט"ש. בכלל, בחודש האחרון היא עושה כל מה שאני מבקש, בלי לשאול שאלות. שעה לפני השנה אני מוריד גרביים, לאט לאט, נותן לרגל לנשום, הולך להתקלח, ואחר כך יוצא איתה, עם פחית שתייה ביד, לפינת עישון שהיקצתי בחצר ביתי. פעמיים אני בודק אם הנשק עליי, שלוש פעמים כמה זמן עוד נשאר ואז פשוט יושב. כיון שהיא לידי, אין צורך לדבר איתה בטלפון ואנחנו סתם יושבים ומתמכרים לשקט. ואז אני אומר לה: שששש..את שומעת את המוסיקה? והיא מסתכלת עליי בעיניים מבוהלות, ואומרת לעצמה שאבא שלה המנוח, לחם בששת הימים ושמר ביום כיפור, ולא חזר עם שריטה נפשית כמו הפדלאה המפונקת הזאת שהיא קיבלה. לך תסביר לה שבמדינה קטנה כמו שלנו, בסיסי טירונות ממוקמים בהרבה מקרים חצי קילומטר מחופים שמארחים הופעות רוק. ושלילה אחד, בסוף שעת ט"ש, כשהייתי לבד לבד בפינת עישון, שמעתי פתאום את פוליקר שר עם אלפיים איש "ערב טוב יאוש ולילה טוב תקווה". ובגלל ששום מפקד לא הגיע, משכתי את השעת ט"ש עשרים דקות נוספות מעל המותר, ושמעתי את כל השיר, מהתחלה ועד הסוף וזה היה השיר הכי יפה בעולם. וכשביקשתי ממנה פתאום לצעוק "כיבוי אורות, לילה טוב מחלקה 2", היא אמרה לי שמחר אנחנו הולכים לפסיכולוג, והלכה לישון.
למה חשוב כל כך לפרסם את חוויות הטירונות של חרדי עגלגל בעיתון? סתם, כי זה משעשע לראות אותי רץ מיוזע, עומד רבע שעה בפינת ההמתנה וצועק 'הקשב המפקד' 'הקשב המפקד' כדי לבקש רשות ללכת לשקם?
לא בדיוק. זה חשוב בגלל שהייתם צריכים לראות את הקלסתרים של טובי חבריי הכופרים, כשהודעתי להם שאני בשירות צבאי. קשת התגובות היתה מגוונת, אבל בסופו של דבר קבועה. החל בפטריוט המתנשא, וכלה בקומבינטור הנכלולי. הפטריוט ואני מתכוון לפטריוט מסויים, החל מייד בקשירת כתרים ושירת שירי תהילה. "כל הכבוד", הוא אמר. "אתה לא יודע מה זה יתן לך. אתה תרגיש משוחרר מהיום. כאילו אבן ירדה לך מהלב. הלוואי שכולם היו עושים את זה. כבר מזמן רציתי להגיד לך שיש לי בעיה עם השירות שלך. כל הכבוד". כיון שאני מצוי עתה בעיצומה של אובססיה המכונה בספרות המקצועית "סינדרום השואל כל אחד מה עשית בצבא", דאגתי לברר פרטים אודות שירות המילואים שלו. ניחשתם נכון. שתי הרצאות בשנה בבסיס קרוב לבית. הווה אומר ל י יש בעיה עם השירות שלו, השחצן.
מהעבר השני ניצב הקומבינטור שפתח עליי זוג עיני רמאי עגלגלות: "צבא?! מה, לא יכולת לצאת מזה?! מה אתה דפוק?! אתה דוס, מה אתה עושה צבא?!". לעזאזל שילך. בתווך, בין שניהם היו מגיבים מכל מיני סוגים. הצד השווה בכולם הוא הרמת הגבה המשתוממת, המעריצה או המופתעת, למראה החיזיון האפוקליפטי. אחד אפילו אמר "יפה שהתנדבת".
וזה מוכיח עד כמה מעט יודע האזרח הישראלי ההגון על מה שקורה סביבו. איש מכל אלה שפגשתי בחודש האחרון לא הבין שגיוסי לצה"ל היה הליך רגיל לגמרי, מחוייב על פי חוק, שלא היתה לי כל אפשרות להתחמק ממנו, בדיוק כמו תשלום דו"ח תנועה או ארנונה. כל אזרח ישראלי, חרדי, פיליפיני, צועני או פציפיסט, חייב בשירות צבאי מהרגע שאינו דוחה אותו על פי חוק. מה עושים כולם? לא תאמינו. פשוט מתגייסים. כן כן. בסיס הטירונים שלי שמע רוסית ואמהרית ואידיש בשנים האחרונות כמעט לא פחות מעברית. לא התנדבתי, יקרים שלי, ולא מסרתי את נפשי. עשיתי רק מה שהייתי חייב, וגם את זה בקושי. תאמינו לי.
לפני שנה וחצי, כשמבצע "חומת מגן" החל, פרסמתי באינטרנט את הטור הבא:
"מדברים שהמלחמה הסתיימה. כל החיילים חוזרים הביתה ואין יותר צווי שמונה. בבית מחכים הורים, אשה וילדים שיקבלו את הגיבור בפרחים ובמתנות. לאלה שחזרו מהמלחמה הזאת אין טראומות או הלם קרב. רק הרבה זיפים ועייפות והרגשה דפוקה ושפשפת. כל הכבוד לצה"ל.
זו לי המלחמה הראשונה כאדם בוגר. על צו שמונה שמעתי רק מסיפורים. האבא, שיהיה בריא, איך לומר זאת בעדינות, עסק יותר בחקר כתבי יד מתקופת הגאונים ופחות בשינוע תחמושת כבדה. היו כמה בני דודים מזויינים מכף רגלם עד קודקודם, אבל בלי צו שמונה. אין. במהלך התקופה שהחלה בבר-מצוה שלי והסתיימה השנה, לא היה גיוס בכמות כזו. את זה כולם יודעים. פשוט לא היה.
מה שכן היה, זו איזושהי קביעה ברורה שינקתי עם חלב אימי וגדלתי איתה לאורך כל השנים והיא, שחרדים לא עושים צבא. זה היה ועודנו כל כך ברור וכל כך בסיסי, עד שגם כשאני עמדתי בשערי הכאילו בקו"ם של שלב ב' הבנתי שאני לא בדיוק "עושה צבא" אלא בעיקר ממלא איזו חובה פרוצדורלית בדומה לתשלום דו"ח מע"מ.
עד שהגיע מבצע "חומת מגן" וסוף סוף, דקה לפני גיל שלושים עמדתי מול מלחמה אמיתית. מגייסים, אחים שלי. אנשים נותנים נשיקה ונעלמים באבק הדרכים לאור עיניו הבורקות של אפי איתם.
כאזרח ציפיתי כמו כולם לחדשות טובות. שיחזרו כולם הביתה בשלום, שיחסלו את אימ אימו של ערפאת, שיעשו שקט בבתי הקפה. כחרדי – חיכיתי במתח לבושה שעומדת לבוא. הנה, יש מלחמה, כולם בג'נין ואני ובני מיני עם הנשים והילדים במקלט. בימי חלדי הקצרים יצא לי לשמוע מספיק תיאורים ממספיק בוגרי "תורתם אומנותם" על החווייה הזאת. הנה זה בא גם אלי. סוף סוף אוכל למצות את חוויית הזרות עד סופה המר. אחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה, תספרו את ההרוגים ותגידו: אוי אוי אוי. פשוט זוועה.
ואז טילפן בנימין. בנימין עובד איתי ביחד. חרדי עם זקן ענק וחמשה ילדים בבית (אם אני לא טועה היא שוב בהריון). הוא מבקש שאחליף אותו בעיתון, כי הוא יוצא לטול כרם.
טול כרם? כן, צו שמונה.
באותו יום, בערב, שמעתי שגם דודי הלך וגם חיים. שי כבר שבועיים שם, אבנר יצא בליל הסדר, ואת דני חיפשו בבית של ההורים. עקיבא צלצל ליחידה שלו מחוץ לארץ. חיפשתם אותי, לבוא? הוא שאל. עזוב, אמרו לו, לא צריך. בשבת הראשונה למבצע הלכנו כולם לתת צ'פחה לחיים יצחק, שכמעט נהרג בקלקיליה. הוא נרדם באמצע האוכל ואמא שלו בכתה, כמו אמא בחולון, או בקיבוץ.
שזה אומר, כל הסיפור הזה, שהרבה חברים שלי גוייסו למילואים בצו שמונה. הרבה חברים חרדים. המלחמה הזו הזניקה מהבית הרבה הרבה חובשי כיפות שחורות. חוץ מחיילי הסדיר, בנח"ל החרדי ובמסגרות אחרות, גוייסו הפעם כל חרדי שלב ב' ממחזורי השנים האחרונות שמשובצים בפיקוד המרכז. כל חרדי יחידת המורים החיילים שמשובצים בפיקוד המרכז וכל המילואימניקים החרדים שכבר שנים עושים מילואים בשקט ולא עושים מזה עסק. כמות גדולה של חרדים עושה צבא. כמות גדולה מאוד.
כן, כן. אני יודע שמדובר בתופעת שוליים ושהמאסה העיקרית של החרדים, בחורי הישיבות, לא עושה צבא ושזו הבעיה שלכם איתנו. אני לא הולך להתעסק בזה עכשיו, באמת שלא.
רק שכבר הגיע הזמן, לכבודם של החרדים שנקרעו עשרים ושמונה יום במבצע הזה, להגיד בקול רם וצלול, שיש ויכוח רעיוני חריף בנוגע לגיוסם של תלמידי ישיבות ואברכי כוללים. בשולי הויכוח הרעיוני הזה, אני מסכים, יש גם טרמפיסטים. הם לא מעניינים אותי כרגע.
אבל להגיד שהחרדים לא עושים צבא? ועוד לעשות מזה קמפיין והון פוליטי? ככה יפה, כשבנימין ישב חודש בתוך טול כרם?
אז בפעם הבאה שאני רואה בעיתון מילה אחת – אחת! – על זה שחרדים לא הולכים לצבא, אני פשוט מצלם את זה ושולח לבנימין. שידע מה כותבים עליו, ושלא ילך יותר לצבא".
זה מה שכתבתי אז. היום, כשגם אני כבר יודע להעביר חוטר ולתפעל מעצורים של אמ 16, אני הרבה יותר מפוייס. אני חושב שבכל מקרה אני אמליץ לבנימין להמשיך וללכת לצבא (גם בגלל שאף אחד לא בדיוק שואל לדעתו ולדעתי בעניין), כי העסק הזה הוא הרבה יותר גדול ומורכב ומסובך מכפי שהוא נראה בעיתון.
ורק על השאלה הבסיסית ביותר, זו שאני גדל עליה כבר שנות דור, אין לי עדיין תשובה: זה באמת נכון שלשבת וללמוד תורה כל היום זה יותר קשה מלעשות טירונות?
לא יודע. את זה עוד לא ניסיתי.
