"אז אתה סגור על הלוקיישן, כן?", נפרד ממני שחר הצלם ערב לפני הצילומים.
"בוודאי", השבתי. "שבע וחצי מתחת לסטודיו שלך. סגור".
זה היה, פחות או יותר, אחד מרגעי השיא בקריירה הקצרצרה שלי כמפיק. היא התחילה כחודשיים קודם לכן, ברגע של חולשה שהשתלט עלי שעה שישבתי מול ערימת מקבלי החלטות ששכרו אותי בכבוד וברצון לבצע דברים שאני יודע לעשות היטב: כתיבה, בימוי ומשחק של מערכונים קומיים שנועדו לשידור בסלולר. אי שם במהלך הפגישה, אין לדעת אם לפני העוגיות או לאחריהן, הבזיקה בי פתאום המחשבה הגאונית שנוהגת לחלוף מידי פעם בראשו של כל טיפוס יצירתי-אך-עם-זאת-בטלן-שלא-לומר-דביל: רגע, אז למה שאני לא גם יפיק את זה? בשביל מה שמישהו אחר ירוויח?
"החברה שלנו", מצאתי את עצמי אומר, "מתמחה בדיוק בסוג הזה של ההפקות. קטנות, ביתיות ומדוייקות. אנחנו פשוט נצא לעבודה ונחזור עם קלטת מוכנה". זה היה כך כך משכנע, שלא נותר שום מקום לפקפוק. כעבור רבע שעה כבר הייתי עם חוזה מוכן ביד. הבעיה הקטנה היתה שהצלחתי לשכנע גם את עצמי.
שעה שהרגעתי את שחר בדבר דאגתו ללוקיישן של מחר בבוקר, ידעתי היטב בחדר צדדי של מוחי היצירתי כי הכל אכן ערוך ומוכן חוץ מפרט קטן ושולי. שלושה מתוך שבעת המערכונים היו צריכים להיות מצולמים בבית כנסת. את השניים שהיינו אמורים לצלם בחדר מיון הפקתי היטב. הכל היה מתואם ומסודר. גם את זה שיצולם בבית הקפה ואפילו את זה שהיה עתיד להצטלם בחדרה של קוראת בקפה. את המערכונים של בית הכנסת השארתי לסוף. אני דתי, לא? לי אין צורך בתיאומים הטפשיים של המפיקים המרובעים האלה, מתל אביב: עושים סיור לוקיישן, מאתרים בית כנסת, מבררים מיהו הגבאי, נפגשים איתו, כותבים הסכם, משלמים ומצלמים. אני מהחבר'ה. חסרים בתי כנסת? יש כחול אשר על שפת הים. נבחר בית כנסת, ניכנס, נצלם. אם יבוא הגבאי, נגיד לו שאנחנו מצלמים לצורך תשדירי הבחירות של אגודת ישראל והוא גם בטוח יכיר אותי מהעיתון, כך שלשם מה בדיוק צריך את התיאום המוקדם וכל היגיעה המיותרת הזו. נבוא, נצלם.
בית הכנסת הראשון שנתקלנו בו היה סגור. כך גם השני. כשניסיתי לחדור לשלישי דרך החלון, החלו אנשי הצוות להבין שככל הנראה לא מדובר באחד מגדולי המפיקים בדורנו ופצחו בשרשרת של רטינות. קצת נלחצתי. הרגעתי אותם קלות והתחלתי בסדרת שיחות טלפון חרום לחברים ובני משפחה במטרה לאתר בית כנסת ריק וידידותי, אבל אז חלפנו ליד בית כנסת צדדי ויפה. "הנה", אמרתי, "לזה התכוונתי כל הזמן".
רק כעבור חצי שעה, כשניהלנו משא ומתן לשחרור מוקדם עם שני השוטרים בפתח הניידת, תוך שאנו מאריכים בהסברים שחלה אי הבנה מצערת ושזאת לא היתה פלישה וכי הסיכום המוקדם שלנו היה עם "נר דוד" בבאר שבע ורק בטעות הגענו ל"אור דוד" בתל אביב ושאנחנו מתנצלים ויותר זה לא יקרה וסבא של המפיק הוא בכלל רב ושנפצה את הגבאי הזקן שהזמין אותם בכל דרך שירצה – רק אז הבנתי שאולי, בעצם, זה באמת מקצוע ולא רק פונקציה נלווית לענפים היצירתיים.
מפיק, גבירותיי ורבותיי, הוא הדבר בעצמו. ומדבר אתכם יהודי שמלקק את פצעיו. יש הרבה מפיקים שניחנו בכישורי במה ויצירה, אולם אין יוצר שניחן בכישורי מפיק. אם היה – הוא היה מפיק. הדבר נובע מן החלוקה הבסיסית שבנויה על עקרון פיזור הכישורים. ישנו השחקן, שאצלו הפעילות מתבצעת בפנים, בתוך הראש, בתוך התודעה וישנו המפיק. תרגום המילה מפיק הוא "מוציא". מפיק הוא לא יותר מוכשר מהשחקן. הוא פשוט נושא כרומוזום נוסף, אולי זה בעצם הורמון, שמעניק לו את היכולת להוציא מה שבפנים – החוצה. לשחקן אין זה. הכל נשאר בפנים.
זה לא שאני לא מבין את מלאכת ההפקה. אני מבין טוב, אולי אפילו טוב מכל מפיק. אני ושכמותי יודעים בדיוק נמרץ מה צריך להיות שם, בבית הכנסת. אנחנו ממש רואים את זה מול העיניים. אפס, אין לנו לעזאזל שום מושג איך באמת עושים את זה, על כן אנחנו עומדים לעיתים באמצע דיזנגוף, צוות שלם של צלמים, תאורנים, מקליטים ושחקנים מאחורינו, ומתחננים בפני שני שוטרים שיסלחו לנו ויניחו לנו ללכת לדרכנו, כי יש לנו עוד יום צילומים שלם על הראש.
והמערכונים? הו, הם יצאו מצויין, וזכו לשבחים רבים. המערכונים הכי טובים צולמו אכן בבית הכנסת. זה קרה כאשר לאחר המבוכה הגדולה הציע פתאום שחר שאולי נלך לבדוק בבית כנסת אחר שהוא מכיר. הסכמתי, השעה היתה כבר עשר בבוקר. כשהגענו לשם, בעשר וחצי, נדהמתי לגלות את המקום פתוח ובשער מקבל את פנינו בחדווה ובכבוד גדול הגבאי, כשבצד מוכן שולחן עם כיבוד עשיר לצוות.
"מה זה?", לחשתי לשחר.
"נו, באמת", הוא אמר. "אני הרי מכיר אותך. נראה לך שבאמת סמכנו עליך? כבר לפני שבועיים תיאמתי איתו להיום בעשר וחצי".
ואולי, בעצם זה הכשרון הגדול של מפיק מוצלח: צריך לדעת לבחור אנשים.
