זה סיפור שעקרונית הוא די פשוט ואין בו דרמה גדולה, אבל מאחר ובקצהו מסקנה גואלת ותובנה אישית גדולה, ראוי לו להיות מסופר: ביום אחד מימות החודש החולף הלכתי למסע הסבל הידוע יותר בכינויו: "יש עכשיו מבצע על מותגי מכנסיים בחנות האופנה של חיים. למה לא תקפוץ? תראה איך אתה נראה". אני אוהב ללכת לחנות של חברי חיים כי היא הרע במיעוטו. קניית בגדים היא חוויה קשה עבורי בשל עודף המשקל הקל שלי, וגם קנייה בחנותו של חיים כולל את הסבל הרגיל של מדידת מכנסיים ונסיונות נפל לרכיסתן, אבל זה קורה לפחות בין חברים ומה שבעיקר מרגיע זו נוכחותו של חיים, חבר חמוד שמבין באופנה ובעבר, טרם הסתכסך עם הפחמימות, היה שמן בעצמו, כך שיש קצת אמפתיה מסביב. נוח לו לאדם להתנשף ולהסתבך ולנסות לדחוס את עצמו לתוך אריג סרבן כשמישהו גם מבין אותו ופה ושם גם מגיש יד מסייעת.
חיים לא היה בחנות. יצא רגע להפסקה. היתה רק נופר, מוכרת נחמדה בת 20 שהיתה אדיבה מאוד והציגה בפני אינספור דגמים. לאחר שקיימתי את טקס המבוא הרגיל ("36. טוב, בואי ננסה 38. בעצם תביאי 40") נכנסתי לרצף המענה של מדידה ועוד אחת ועוד אחת. לא נסגר, כן נסגר, רחב למעלה, רחב למטה, מעל הכרס, מתחת לכרס. ואז, כשכבר כמעט נואשתי, היא הגישה לי דגם מיוחד במינו: סקיני למטה, אבל רחב למעלה, כך שגם דובונים יכולים להרגיש בו חטובים. גאוני, לא? נכנסתי שוב ללשכת המדידה, הצלחתי לדחוף רגל אחת לצינור הגרביוני ואז עוד אחת, אבל אז, כשהתאמצתי להתארגן סופית ולהיערך לנעילה, דרכתי בטעות על הוילון, מה שגרם למוט שמחזיק אותו להתנתק מתושבתו ולי לעמוד בלב התא החשוף יחף, במכנסיים כמעט רכוסות כשווילון על ראשי.
נפלה שתיקה ואז אמרה נופר כך, מילה במילה ממש:
תגיד, לא עדיף לך קצת פחות לאכול כדי שתוכל לקנות מכנסיים בקלות?
זו היתה שאלה קשוחה, שלא לומר לא לגיטימית. נכון? כבר לא שואלים שאלות כאלה היום. אבל היא היתה כל כך מדוייקת, וכל כך מתבקשת, עד שמייד סלחתי לה, ומתחת לוילון על הראש ניסיתי לרגע לחשוב על השאלה הנוקבת הזו ותוך רגע, כמו הארה, כמו חוויית התגלות, זהרה במוחי התשובה הברורה: לא! לא. לא. לא. לא עדיף. ממש לא עדיף לאכול אפילו קצת פחות כדי לקנות מכנסיים בנוחות. עדיף לאכול פחות בשביל הלב, בשביל הסכרת, בשביל אריכות הימים. אבל בשביל הביקור הדו רבעוני בחנות של חיים? פחחחח. ממש לא. זה מה שרציתי להגיד לה, אבל שתקתי ורק התנשפתי במאמץ ומחיתי אגלי זיעה.
ועמדנו שם בחנות הקטנה, בחורה דקיקה בת 20 ואיש שמן סמוק לחיים ממאמץ ומבושה שמחזיק ביד אחת את המכנסיים הפתוחים כדי שלא יפלו וביד השניה מנסה לדחוף את המוט של הוילון בחזרה למקומו, ובינינו הבנה גאולית אחת גדולה: שמים רבים לא יכבו את האהבה ונהרות לא ישטפוה. ושטוב ששאלת, נופר. טוב ששאלת. מישהו כבר היה צריך לשאול את זה כבר, כדי שאתן תשובה. לעצמי.
נתתי למוט ליפול, זרקתי את כל זוגות המכנסיים בערימה, השתחלתי בחדוה לתוך הזוג איתו באתי. תודה, ד"ש לחיים, אמרתי ונסתי אל מעבר לכביש, לשווארמה של צדקיהו.
