כל הילדים שהתלבשו השבוע יפה, נטלו את התיק החדש והלכו לבית הספר – ייזכרו כל החיים את הבוקר הזה. הם יזכרו את ההתרגשות, את החשש, את מעט השמחה (אני מקווה), את הררי האכזבה מסיום החופש אבל הם בעיקר יזכרו את ענן העצב הנורא שנח על הלבבות ועל הרחובות. אין מה לעשות. זה ייצרב בהם וזה יצבע להם את חוויית הזכרון הזו לתמיד. אוי כמה עצוב השבוע הזה.
הם יזכרו כי ילדים זוכרים. הו כמה ילדים זוכרים. חשבתי על זה השבוע כשהבית נמלא אורחים, בני משפחה מדרגה שניה שסיפרו בעיניים בורקות על חוויותיהם מתחילת שנת הלימודים. אנחנו, הדוד והדודה הסתכלנו עליהם באהבה ובחיבה ובאותו הזמן הציפו אותנו, מבלי לתאם בינינו, אותם רגשות בדיוק. אלה היו שתי מחשבות, מנוסחות באותן המילים בדיוק, רק שכל אחת מהן ביטאה רגש הפוך. המילים הן: אנחנו כבר לא בעסק והמחשבות נחלקו ל: "תודה לא-ל אנחנו כבר לא בעסק" ו"אמאל'ה, אנחנו כבר לא בעסק". הם היו ילדים קטנים, בכתה ב' וו' ולא היתה כל ברירה אלא להבין שלמרות שאנחנו לא בעסק, החיבור אל חוויות בית הספר האלה, שיהפכו אצלם לחוויות זיכרון, חי בפראות גם בקרבי, ארבעים וכמה שנים אחרי.
אחר כך הלכתי ונברתי בתוך זכרוני. מה קרה שם ב1.9.78, היום שבו נכנסתי לכתה א'? אני זוכר בבירור תוגה צורבת. החלטתי לשחק קצת. הלכתי לעיתון מאז. לא מצאתי ישראל היום אז נברתי במעריב של אותו בוקר (ותודה לאתר המצויין של הספריה הלאומית בשיתוף אוניברסיטת תל אביב) ומצאתי נפלאות. "הודעה אמריקאית לבגין: ארה"ב תעשה הכל כדי למנוע הידרדרות במצב בלבנון". "מצרים מזהירה את בריה"מ לבל תתערב בתהליך השלום במזרח התיכון", מה עוד? "משה גנזי עלה לגמר אליפות אירופה בסקי מים". במרכז העמוד הראשון ידיעה מעניינת מאת רוני אשל ועמוס לבב: "מיליון תלמידים התחילו לימודיהם * איום שביתת המורים בעינו".
( במאמר המוסגר: צריך לומר משהו על הידיעה הזו, שיכולה גם להיות סיבה לצחוק גדול, אבל היא מחזירה אותנו כמובן אל ארבעים ושש שנים אחרי אל בוקר יום ראשון השחור שלנו, שאל בין בתרי דמעותיו השתרבבו גם הידיעות המאוסות האלה, על איום השביתה ואז על כך שהיא אכן יצאה לפועל. למה צחוק? כי עולם כמנהגו נוהג. כבר מזמן הבחנתי בתוכי שהידיעות האלה שחוזרות ומתפרסמות כבר עשרות שנים הם עבורי עוגן נסתר של שפיות ושל יציבות. חשוב שבימי כאוס וחרדה יבליחו עוגנים יציבים של השגרתי והמוכר. אבל ביום ראשון האחרון זה ממש לא היה זה. האופן הגס שבו נדחפו הידיעות האלה אל תוך האבל הכללי ואל תוך חבילת היום הראשון בבית הספר של התלמידים, שגם כך היתה כאמור סבוכה ובעייתית – היה נורא והביא את המיאוס מאיומי הארגונים היציגים לשיא חדש (גם אם הם צודקים בדרישותיהם. לא רלוונטי).
נחזור לענייננו. אז התוגה שנותרה צרובה בי לא הייתה בשל משהו מהחדשות שנלווה לחוויה מקורה היה כנראה בחוויה עצמה. אני זוכר אותה בבירור. למעשה מכל חוויות היום הראשון בבית ספר אני לא זוכר הרבה. שתיים אני זוכר ממש טוב. את כיתה א' וכיתה ג' ואת שתיהן אני זוכר היטב מאותה סיבה. אני זוכר שזה היה עם ההורים שלי, ואני זוכר שבכיתי. בא' זה היה בקומה הראשונה ליד גרם המדרגות, כשאני מייבב בכל פה ורוצה הביתה הייתי בן יחיד (אחי נולד חודש קודם לכן וגם זה היה קשור כמובן לאירוע) ואני זוכר ממש טוב איזה משא ומתן נוקשה מעל ראשי בין אבי לבין המחנך ישראל לנדמן. בבית הספר שלנו היה הצוות מורכב ברובו ממורים גברים. הייתה גם מורה בכיתות הנמוכות,שושנה לוי, שאותה אני זוכר כמובן לטובה יותר מאשר את כל המורים ואם אני לא טועה גם היא הייתה זו שפתרה את משבר הבכי ההוא. הפעם הבאה הייתה בכיתה ג' אני זוכר בכי ואני זוכר שזה קרה בכיתה ריקה ליד הכיתה שבה התחלתי ללמוד וגם שם זה היה עם ההורים והיה קשור באיזה ויכוח בין ההורים לבין בית הספר בקשר לכיתה שבה אלמד. במקרה הזה, עוד יותר מאשר במקרה הקודם ברור לי היום שזה היה זיכרון רע מזן מאוד מובחן ומאוד ספציפי – זן הפדיחה. הסיטואציה הזו של המפגש הורים – מורים – חברים יוצרת כל מיני פצעי זיכרון בעלי עוצמה משודרגת.
התמונה הבאה שלי דווקא הופכת את התפקידים ושמה אותי במבצת ההורה ובעיקר מלמדת שלא למדנו כלום כלום. זו תמונה שיש לי אפילו פיסית כי צילמתי אותה משום מה. בתי הצעירה מתחילה את כתה ג' או ד' היא משוחחת עם אמה במסדרון של בית הספר, והיא בוכה. היה שם איזה עניין עם המקום או אם הכתה או עם הלוקר, אני כבר לא זוכר בדיוק מה, ואנחנו, שמשום מה היינו שם, התערבנו. נהיתה פדיחה. ובום. התמונה הזו נצרבה אצלי במוח והיא לא תעזוב אותי. ברור שגם אצלה היא נצרבה. אני גם זוכר מצויין את היום ההוא שבו הגעתי להביא לה משהו שהיא שכחה והמתנתי לה בחיוך ענק עם השקית ביד מעבר לגדר והיא עשתה את כל הדרך אלי במורד המדרגות הרחבות ובשלב מסויים כבר הבנתי לאן הדברים הולכים והיא הגיע אלי ובעיניים דומעות סיננה מבעד לשיניים חשוקות: "זאת הפעם האחרונה שאתה בא עם המכנסיים האלה ועם כפכפים". פחד מוות. מאז ועד לסוף בית הספר היסודי הייתי מגיע לבית הספר רק בחליפה ועניבה. אנחנו דווקא מפותחים בקטע הזה אז כבר מסוגלים לדבר על זה ואפילו לצחוק על זה, מה שמקהה מאוד את הכאב, אבל על דבר אחד אין ויכוח: הם זוכרים הכל. הכל הכל הכל. כמו שאנחנו זוכרים הכל. ומה שהם זוכרים הגי טוב זה מה שאנחנו זוכרים הכי טוב: את הפעמים שבהם ההורים שלנו, מקור עוצמתנו וכוחנו, אבל גם הנכס הכי רגיש ופגיע שלנו – נחשפו בפני העולם האישי והמרחב העצמאי שלנו. בבית הספר ועשו פדיחות.
אני לא דן כמובן את הוריי שלא התכוונו לשום דבר רע וגם את עצמי איני דן, רק זוכר ומזכיר שכל סיטואציה כזו יש לה מדף מיוחד משלה והיא ניצבת עליו בבטחה לימים ארוכים ושנים ודורות. היא פשוט שם. כשם שאני לא מצליח לעקור אותה, כך גם את הפדיחות שלי לא יצליחו ילדיי לעקור מתוך קופסת הזכרון שלהם. צריך לזכור את זה. זה כל מה שאני אומר. צריך לזכור את זה. ואיזה כיף שגיבורת הסיפור כבר בת 19 והתירה לי לכתוב את זה. בהצלחה לכל התלמידות והתלמידים שהחלו השבו בית ספר. עוד יבואו עליכם ועלינו ראשונים בספטמבר שמחים יותר.
