תרצה
- בלווייה של תרצה גרנות היו מאות קופירייטרים. כולם הביאו איתם מהבית שורות חכמות ומדוייקות מאוד כדי להספיד באמצעותן את מי שאהבו והעריצו כל כך, אבל אף אחד לא אמר כלום. הכל מסביב היה כל כך מוזר, כל כך לא צפוי, עד שאם מישהו היה נותן קטע עשוי טוב מידי, זה היה מתקבל ממש רע.
- בפתע פתאום מתה תרצה. היא אמנם היתה חולה כמה שנים קודם לכן, אבל איש לא ידע על כך. עניין של סגנון. ביום חמישי בערב החלו לרוץ מסרונים והודעות מייל. אנשים צעירים, יצירתיים ויומרניים בכל רחבי תל אביב ובנותיה התעוותו בכאב כמותו לא חוו מעולם. הם כאבו לא רק את כאב המוות הפתאומי ולא רק את ההלם שבאסון ולא רק את החיים שנגדעו מוקדם מידי. הרבה מאוד מהם, כמעט כולם, בכו את הידיעה המצמיתה שאין יותר תרצה גרנות. והרי כל אחד מהם היה באמצע איתה. באמצע שיחה או התכתבות, מחשבה או רעיון, געגוע או התרפקות על זכרון. היא היתה חברה של כולם וכל אחד מהם האמין שרק לו היתה תרצה אחות ומורה וחברה ולפעמים גם אם. פתאום אין יותר תרצה.
- וגם לא תהיה. לעולם. תרצה גרנות באה בעותק בודד. מיוחדת כמו שאי אפשר לתאר. חמש עשרה שנה הבטתי בה משתאה, מקנא קנאה עזה באשה שלא הפסיקה לרגע קט לחשוב ולייצר. כמו מערבל בטון שלא יכול לחדול אף לרגע מסיבובו, מחשש שהחומר יתייבש ויתקשה. חדה כמו סכין, מדוייקת, פרפקציוניסטית ורעננה כברוש היא חשבה והנפיקה תובנות ורעיונות, טקסטים, שירים, מערכי לימוד וסתם חוכמות. "טיטולים"? "אם שותים לא נוהגים"? הצחקתם אותי. אלה היו רק הבונוס, על הדרך. הסיפור האמיתי היה המוח הכביר הזה שפעם שם בפנים, האיר והזהיר כמו כדור בדולח. בענף המעצבן הזה מקובל לדבר על המוזה שפתאום באה ומציתה ברק. תרצה מעולם לא שקעה והרהרה ופתאום הבריקה. היא חייתה בתוך ברק. היא בהקה כל העת במידה שווה. חשבה מבריק ודיברה מבריק וחייתה מבריק. על כן כשמתה השתרר פתאום חושך. מישהו כיבה את האור ויהי חושך. אך טבעי.
- לא היתה מורה כמותה. היא ניחנה ביכולת מיסטית כמעט ללמד. אני זוכר בעל פה שיעורים שלמים שלה. היא היתה חורכת את הקתדרה ומצליחה להנחיל במיומנות חומרי לימוד אמורפיים ובלתי כתובים כאילו היו משנה סדורה. דור אחרי דור ישבנו שם, קרועי עיניים ומרוכזים כמו שלא נהיה עוד לעולם ולומדים ומחכימים. והמוח היה נפתח ומתעורר והחושים היו נדרכים והעולם כולו היה מת וכל שנותר היה האשה הדקה הזו בג'ינס וחולצה חושפת כתף שמלהטטת בנו מהשולחן ומלפניו, ומאחוריו, ומהלוח, ומעל החלון, ומהפינה בישיבה מזרחית ומהפוף, ומהכורסא ומכל מקום. עבור כל אחד ואחת שעברו במכללה אלה היו החודשים הכי בהירי מחשבה ותודעה בחיים. היינו באים ללימודים כמו לבילוי. כמו לספא. לשעתיים של ספורט אתגרי. לא מכללה היא יצרה כי אם עולם אלטרנטיבי שאין מתוק כמותו בתבל.
- היא העניקה לנו עבודה ופרנסה וחיים מעניינים ואתגריים. לא כולנו הפכנו לקופירייטרים (תודה לאל), אבל הטבילה הזו בנהר די-נור של שכל מפכה הולכת איתנו מאז לכל מקום. אלפי בנות ובנים חבים את חייהם המקצועיים לה ולבית הספר שלה. מבלי דעת, או שמא מדעת, תרצה המציאה ענף יצרני ותעסוקתי שהיה יכול, לולא ידה המלטפת וראשה הכביר, להיות טכני ונטול נשמה. באה היא והפכה אותו לעולם מלא.
- בספטמבר 2000 הקמנו יחד את הקורס הראשון לחרדים. באה תרצה ואמרה: תביא לי כמה חרדים מוכשרים. בוא נעשה היסטוריה. אם הסתכלת על ההלווייה שלה מזווית מסויימת, היא היתה נראית כמו לווייה של רב גדול. עשרות חרדים לבושי שחורים מייבבים בכאב נשאו אותה אל קברה. המחזור הראשון ההוא, שהיה לסיפור הצלחה חסר תקדים, הביא בעקבותיו עוד ועוד. בנים ובנות. היא הסתערה עליהם בציפורניים שלופות ובשיניים מחודדות והרעיפה עליהם טונות של חזון ואהבת אדם. הקיבוצניקית השמאלנית הזאת, שהיתה ממלכות הסצנה התל-אביבית המצחינה, לא לקתה באף אחת מהמחלות הקלאסיות של בני שבטה. חמש עשרה שנים עבדתי איתה ומעולם לא שמעתי אף מילה אחת שמקורה בדעה קדומה או בחשיבה קולקטיבית. וואלה, מסתבר שאפשר גם כך, אם את מספיק חכמה וגדולת נפש.
- היא היתה גאון של ממש, חכמה ומצחיקה ויפה ורגישה וסוערת ומיוחדת מאוד. כך היא תישאר לתמיד בעיני כל מכיריה ומעריציה. והיא מתה בחטף. אני עצמי, בעיקר מאוד מאוד מתגעגע. בשמם של אלפי תלמידיה ואוהביה, אני בוכה בכי גדול למורתי וחברתי האחת, תרצה גרנות עליה השלום. זכרה מוכרח להיות ברוך. זה מה שנשאר.
