יום אחד, לפני כשבועיים, צלצלה ש. להתייעץ. ש. היא חברה, אחת שעוסקת בכתיבה ובשידור, דתיה על הרצף (הדתי) והסיבה לשמה התקשרה הייתה כי הציעו לה להגיש תוכנית כלשהי בטלוויזיה שמצולמת ביום חול אבל משודרת, בעיקר בעונת החורף, לאחר כניסת השבת והיא מתייעצת איתי כיצד יש לנהוג במקרה כזה.
צריך לומר שזו אינה שאלה חדשה וימיה פחות או יותר כימי עולם הדוסים בתקשורת וגם התשובה לה אינה חד משמעית. כבר סיפרתי כאן לא מכבר שאני עצמי מעולם לא מופיע בתוכניות שמשודרות בשבת. אחרים אולי כן. רק לאחרונה נחשפתי בהרצאה נאה של השופט סולברג לפולמוס משפטי בעתירת מצפה כרמים שעסקה בדיוק בנושא זה. הבנתי היטב את ההתחבטות שלה ופתאום מצאתי את עצמי אומר לה משפט, שהמנגינה שלו חרדית לגמרי ומתאימה לאזורי ההיררכיה והציות של יתד נאמן או ישיבות בבני ברק. אמרתי לה: "אורי היה נגד". וכך, תוך תוך כדי זה, הבנתי בתוכי בצורה העזה ביותר מה היה אורי ומה הוא אורי. אורי אורבך ז"ל לא הופיע מעודו בתוכנית שצולמה ביום חול ושודרה בשבת. הוא לא היה צדיק כזה גדול ובמקום שאפשר היה להקל הלכתית הוא היה מקל, אבל הוא היה דוס גמור וקנאי מוחלט בתפיסה החברתית שלו ובאופן שבו ראה את התקשורת. הטענה שלו הייתה, והיא מקובלת עליי מאוד עד היום הזה, שאין לשדר תוכניות שמדירות את הצופה הדתי ואני, שידעתי את זה היטב כתוצאה משיחותינו הרבות ומשנות הכרותינו הקרובה הרבות, אימצתי את הדעה הזאת בחום. אבל האופן שבו השמעתי אני את המשפט שלי לימד אותי באחת משהו על האופן שבו אני והרבה מחבריי תופסים את האיש המופלא הזה שהלך מאיתנו עול ימים: הוא בעצם היה ועודנו, מהרבה בחינות, הרב שלנו. המורה שלנו. עמוד אש לפני המחנה.
10 שנים חלפו מהיום המקולל ההוא שבו נפטר אורי. ישבנו בלובי העגמומי של המחלקה פוכרי ידיים, מיואשים. בחדר הסמוך שכב אורי וגסס לאיטו ואני זוכר שהתחושה העיקרית הייתה תסכול. איך זה שאיש שנתן כל כך הרבה ועוד יש לו כל כך הרבה לתת פשוט הולך בגיל 54? בימיו האחרונים היה אורי כזכור שר וחבר ממשלה. מהחדר באו ויצאו כל מיני פוליטיקאים נודניקים ואני בכאב עצום שאלתי את עצמי ואולי את א-לוהים: אבל למה אורי? למה אורי? שלושה ימים לאחר מכן כבר עמדנו מעל קברו באחת ההלוויות האוהבות, החמות והמכובדות שידעה ישראל. היא הוכיחה שתבונה והומור עודם חומרים שאין למעלה מהם.
צריך לומר שכבוד גדול עשו לו במותו. מעגלים רבים עסקו ועוסקים בביטויי האובדן ובהנצחת יצירתו ומורשתו של אורי ז"ל. יש את משפחתו, אשתו וילדיו שעוסקים בזה בחריצות; יש את המחנה הדתי- לאומי כולו שגדל על מאמריו, על ספריו ועל דמותו וגומל לו במפעלי הנצחה מגוונים ומקוריים; יש את הקהל הישראלי כולו שזוכר אותו באהבה ובגעגועים, ויש אותנו, חבריו, שבחלקם הגדול הם גם תלמידיו. אנשי תקשורת במה וספר שהוא היה להם לאח ואב וחבר ששלושתם התכנסו כאחד לתוך גו דקיק ומשופם שלא ממש עשה עניין מהמעמד הזה. הוא פשוט היה הבחור הצנום עם התיק והסנדל והזיק השובב בעיניים.
מה היה אורי אורבך? אסתכן ואומר שלפני הכל הוא היה מצחיק. יוצר הומוריסטי גאוני, שחלק שורה אחת עם קישון וג'רום קיי ג'רום אהוביו שמעיין היצירה שלו לא נח לרגע. כעיתונאי הוא נישא על גלי ההומור שלו והגיע למעמד על של בעל דעה (הוא לא היה מגיע לשם ללא הנשק העוצמתי הזה). כפובליציסט וסופר הוא פרסם מאות אלפי שורות מחוכמות ומצחיקות, האחת חדה מחברתה וכחבר או כאיש שיחה הוא היה מעיין מתגבר. פשוט מעיין מתגבר. מוח יצרני מטורף שלא נח לרגע והנפיק שורה אחרי שורה כמו מכונה. אבל מאחורי האישיות המצחיקה הסתתר דעתן ואידיאולוג נבון ומפוקח שלאט ובטוח חצב את דרכו עד לשורה הראשונה של מנסחי אידיאולוגיה הימין השמרני והדתי בארץ. לדעתי הוא היה הבכיר והמבריק שבכולם.
הפרק הפוליטי בחייו הוא זה שהביא לו בצדק את מעמדו הציבורי הרם ואת ההכרה והאהבה הגורפות מכל פינה בישראליות, אבל הוא לא היה הפרק העיקרי, כמובן. העיקר היה המהפיכה שהוביל בזירה התקשורתית, יצירתו והשפעתו החברתית והאמנותית. אשר לפוליטיקה – אורי נקלע לפוליטיקה, סבל בה חרש כמה שנים, תיפקד ללא דופי גם בתפקידים ביצועיים למרות שלא היה איש ביצוע, ובעיקר הוכיח שאפשר גם אחרת. מהבחינה הזאת מורשתו הפוליטית לא תסולה בפז. משך שנים הורגלנו שהפרופיל האולטימטיבי של איש ציבור חייב להיות כוחני, אובססיבי, עם תיבול קל של נכלוליות וגם קופת שרצים לא תזיק. בא אורי והוכיח שאפשר גם אחרת. נכון שזה היה קצר ובעל אופי זמני ואין שום סיכוי בעולם שאורי היה שורד את הפוליטיקה של בתר 2015, אבל הכיסא הריקן שלו עם זר פרחי האבל עליו בישיבת הממשלה שלאחר מותו – צעק בקול רם את המסר הזה: שאפשר גם אחרת. הנה היה כאן איש חכם ועדין ומצחיק שלא ויתר על קוץ של יו"ד מעקרונותיו ובכל זאת לא קילל ולא קולל, לא הצית ולא הוצת.
יום אחד במערכת הבחירות של 2012 הביא אורי הברקה אל שולחן מטה ההסברה של הבית היהודי. הוא התחיל לדבר על "הדתיים הנורמלים". זאת הייתה המפד"ל הישנה שנצבעה בצבעים חדשים ועתה קראו לה הבית היהודי. בראשה עמד הרב דניאל הרשקוביץ מספר 2 היה זבולון אורלב, נציג המפד"ל הוותיקה ואורי היה במקום השלישי וניהל את מטה ההסברה. כשהוא הגיע עם ההברקה הזאת חברי צוות ההסברה, שגם אני נמניתי עליהם, קפצו מרוב התרגשות. זה ממש היה כל מה שפיללנו אליו. סיסמה חדה וחכמה שיש בה בידול ומיתוג, שעושה רעש שמרגיזה במידה, שבכוחה לאחד שורות ולייצר גאוות יחידה. תוך שעה כבר הציגו איתן ואמנון קאפה ענקית עם הסלוגן שעתיד היה באופן כמעט ודאי להיות הגיים צ'יינג'ר של קמפיין המפלגה המדשדש, ואורי אמר: אני צריך לחשוב על זה. והוא חזר למחרת בבוקר ואמר: לא. תעיפו את זה. אנחנו לא מדברים על הדתיים הנורמלים, כי זה אומר בעצם שהאחרים הם הלא נורמלים. תעשו את זה אם אתם רוצים, אבל לא איתי.
כבר כמה שנים שפעם בשבוע בערך נזרקת לחלל האויר השאלה: אם אורי היה כאן עכשיו, מה הוא היה אומר. זו שאלה שקשה להשיב עליה וכשנדרשנו אליה השבוע כמה חבריו שהתכנסו לזכרו, כמעט התחלנו לריב. קשה להשיב כי קודם כל, הוא היה ממש דתי וממש ימני ומעל הכל – למרות הביטחון העצמי שלו ולמרות מה שיכול להיתפס כתחושת אדנות ילידית אצלו – הוא מאוד חי את תנועת הלוחות של שינוי ההגמוניה גם אז, כשהיא הייתה מינורית, כך שלא בטוח שהוא לא היה מוצא את עצמו במקום של ימני קיצוני. מצד שני – הוא היה אורי. אדם שסגנונו ודרך הויכוח שלו היו חלק מובנה מטיעונו ועמדתו, שלא הצליח למרות 35 שנות פולמוס דעתני לריב עם אף אחד ולהיות שנוא ולו לרגע; אשר על כן אין מנוס מלקבוע בודאות שלו הוא היה חי היום, הוא היה מת.
