אמרתי לכם

כבר חמשה חודשים שצביקה מסתובב בפרצוף שהוא אמנם מכורכם מדאגה אבל אי אפשר שלא להבחין בפיסות ה"אמרתי לכם" הניתזות מבין קמטיו. הביטוי "פרצוף" המופיע לעיל הוא מרחיק לכת במעט, מפני שכל מה שנותר מפרצופו של צביקה הן זוג עיניים מבוהלות, שגם הם ניבטות מבעד לאפרורייתו של מגן פנים הצמוד למצחו ויורד על פי מידותיו עד לאמצע זקנו, מסתיר את הפנים ההדורות הכלואות מתחת למסיכה חד פעמית שחוטאה היטב באלכוג'ל קודם שנמתחה בידיים הנתונות בשתי שכבות של כפפות, והולבשה על פיו וחוטמו.
כשפניו של צביקה צועקות "אמרתי לכם", אין הכוונה לכך שבסעודת פורים הוא אמר לאימו שתחי' "את תראי שבפסח כל אחד יהיה לבד", זה הישג זעום שרבים יכולים להתהדר בו; כשצביקה אומר "אמרתי לכם" הוא מתכוון: כבר שלושים שנה אני אומר לכם. לשטוף ידיים, לא לשתות ממתיקים מלאכותיים, לא להיכנס לשירותים ציבוריים, לא להישען על סטנדר בבית הכנסת, הכל מלא חיידקים, לשטוף הכוונה היא עם סבון, תשטפו ידיים, תנגב ידיים ואז תשטוף שוב, כך אומר צביקה מעומק ההפרעה האובססיבית שלו כבר שלושים שנה, והנה עכשיו כולם אומרים את זה. נשיאים של מדינות. רופאים, שרים, כולם. הרי אמרתי לכם שצריך לשטוף ידיים. עם סבון.
כבר חמשה חודשים שחיים אריה מסתובב עם יד שכואבת מרוב תנועות ביטול וגרון שמתבלה מרוב פחחחחחחח. תמשיכו עם המסיכות תמימים שכמותכם. תמשיכו עם הנוזלים האלה בריח האלכוהול. תמשיכו לדפוק את המרפקים אלו באלו עד שיישברו. תמשיכו להיות טפשים. זאת שפעת זאת ולא הורגים מדינה שלמה בשביל שפעת. רוצים להשתגע? תשתגעו. לא איתי בבקשה. אני הולך לחתונה של גלינסקי להגיד מזל טוב ולרקוד עם ידיים.
היד המבטלת של חיים אריה וגרונו המגחך לא החלו לפעול כשהקורונה הגיע מסין. גם לא כשמרק העטלף הראשון נלגם בהוואן. כבר שלושים וחמש שנה, מאז נולד חיים אריה הוא מניע בידו ומפחפח בגרונו. טסט לאוטו? זה לחלשים. ארנונה? שיחפשו אותי. בחירות? מהיכי תיתי. חניה? איפה שפנוי. דמי חבר בבית הכנסת? מי אמר שאני חבר בבית הכנסת? תחפשו את החברים שלכם. קורונה? די, נו באמת. גורנישט מיט נישט.
כבר חמשה חודשים שרחל חרדה מפני הבאות. היא יודעת שברוך ה' עכשיו הכל בסדר ואין בעיות וכולם מסביב בריאים ושלושת הבידודים עברו בשלום ואחותה חלתה והבריאה וגם הפרנסה איכשהו מצויה וגם היא וגם בעלה מרוויחים בדיוק כמו קודם פורים ולכאורה הכל בסדר, אבל היא חרדה. היא חרדה. היא לא ישנה והיא קצרת נשימה והיא יוצאת מדעתה. היא לא יודעת לאן כל זה הולך והיא משתגעת.
רחל, שתהיה בריאה, חרדה אמנם מפני הבאות בשל הקורונה, אבל הרבה לפני שבאה הקורונה לעולם רחל חרדה מפני הבאות: מפני השבת שבאה ומפני החג הקרב ומפני חול המועד. מיד כשהגיע החג חרדה רחל מפני התקופה שאחרי החג ומפני הקיץ ומפני החורף ומפני הבוקר המפציע והלילה היורד. ואז – באה הקורונה. בתחילה, בגל הראשון, היא דווקא היתה ממש רגועה, כמנהג הנתונים לחרדות שששים לקראת בעיה קולוסלית, כלל עולמית, שדוחקת את כל השאר הצידה, אבל אז הפכה הקורונה לשגרה. ושוב שבה החרדה.
כבר חמשה חודשים שישראל מאיר לא מפסיק לדבר על המצב ועל הבעיות הכלכליות. מה יהיה מה. ראית את התפוסה בחדרי המיון? עוד שנייה קריסה. ואני בכלל שמעתי שגם אחרי שמבריאים תופעות הלוואי הן איומות והן מלוות עד הקבר. ומה עם הכלכלה? אנשים אין להם לחם לאכול. מה אני עושה מה. אפשר להשתגע. ככה פתאום בבום. ביום אחד. טראח הכל נופל. הנה, אחד בראשון התאבד. אנשים השקיעו את החיים שלהם ובום. הולך להיות מיתון וכולם יקרסו. כלומר המעט שיישארו בחיים – יקרסו. ה' ירחם. מה יהיה, תגיד לי. מה יהיה.
אבל כבר ארבעים שנה שישראל מאיר לא מפסיק לדבר כך. על החום ועל השמאל ועל הפקקים בגאולה ועל הפוליטיקה ועל הבעיות הכלכליות שלו ושל האחרים ועל כל מי שחולה בשכונה ועל כל מי שעוד לא נישא ועל המעלית שנתקעה פעם ועל העיתון שלא הגיע. ככה הוא, ישראל מאיר. יהודי של סוף העולם.
כי הקורונה הזו, אחי ורעי, הקורונה הזו לא משנה אותנו. קשה לשנות בני אדם. הקורונה הזו רק מדגישה ומחדדת את מי שאנחנו ואת מה שאנחנו. היא שואבת החוצה את בעיותינו וגורמת להן לנצנץ. והתפקיד שלנו נחלק לשניים: תלוי מי אנחנו. אם אנחנו בעלי הבעיות, מצווה עלינו להבין את זה ולדעת את זה ולא לנסות לשנות את זה, אלא רק לצחוק חרש צחוק גדול ולהשתדל מאוד מאוד שהבעיות שלנו לא ישליכו על אנשים אחרים שתלויים בנו; ואם התמזל מזלנו ואנחנו נורמלים ומצליחים להישאר כאלה – מצוה עלינו להישמר מפני המנויים מעלה ולשמור את משפחותינו מכל צרה וצוקה כזו. שהרי בכל משפחה יש צביקה וחיים אריה, רחל וישראל מאיר וטבע העולם הוא שכולם יושבים ושותקים ודווקא הם לא חדלים מלדבר ותפקידנו הוא להישמר גם מן הצביקות וגם מן החייםאריהים. ואם נצליח בכך – נעבור את זה בעז"ה בשלום. כי בסופו של דבר, זהו צו השעה: להתאמץ להישאר נורמלים.