ותעביר מלב דאבת נפשנו

היו רגעים רבים משמעותיים בפגישה המעניינת שלי עם ישראל. היו גם רגעים טעימים כי התכנסנו לארוחת בוקר מצויינת בהרי ירושלים. זאת פגישה שמחכים לה כבר חודשיים, אבל היא לא מתקיימת. כי ישראל, ובכן, במטולה. הוא נולד במטולה ושב לגור במטולה לאחר מות אביו שהיה רב המושבה ועכשיו עושה בה את רוב ימיו ולילותיו בשירות מילואים פעיל שהוא מקיים כבר חודשים ארוכים.

איש בגילי, ישראל פכטר, כבר לא ממש מאלה שאי אפשר להסתדר בלעדיהם במילואים וגם לא אלוף פיקוד הצפון במיל., אבל מרגע שהחל המצב הזה הוא שם, רחוק מאשתו ומילדיו ונכדיו, מגיע רק לסופי שבוע לפעמים ומקיים שליחות כפולה: גם משרת שירות משמעותי וגם נאחז בביתו ובנחלתו במטולה הנטושה, במין תחושת צומוד של אהבת אדמה וצער גדול על המצב אליו היא נקלעה.

איש מלא שמחה ישראל, יזם חרוץ ווורקוהוליק חסר תקנה, איש משפחה ותלמיד חכם. בדיבור מהיר ובכשרון סיפר הוא משתף אותי בשגרת החיים במטולה של קיץ 2024 ותוגה אדירה נופלת על השולחן. עלי יותר מאשר עליו מפני שהוא דבק באופטימיות שלו ובתעצומות הנפש שהוא מגלה בכל מקום.

אחר כך יוצאים החוצה. אל בוסתן ענק ויפייפה שמקיף את המסעדה. השיחה שלנו נמשכת, אנחנו מפליגים בתוכניות, על ישראל נחה הרוח והוא צוחק מלא פיו וגופו הגבוה רועד. כיון שזו מצווה מן המובחר להצחיק מילואימנקים, אני ממשיך להצחיק אותו והוא צוחק, מפשיל ראשו לאחור וצוחק צוחק צוחק.

ופתאום- קופא הצחוק. לא גווע לאיטו ונחלש בהדרגה כדרך הצחוקים, אלא קופא באחת. ואני תמה ולא מבין, וחרד לרגע ופונה בפנים שואלות, ותוך כדי זה אני משגיח בקול המנסר, המתקרב ומתחזק לאט, ומרעיש עד כדי הפרעה, של מכסחת דשא. מישהו החליט לכסח את הדשא. בדיוק עכשיו באמצע הטיול, באמצע השיחה. זה קול בהחלט מעצבן ומעודי לא חיבבתי אותו, אבל התגובה הזו, אני אומר לעצמי, לא קצת מוגזמת? אני לא מכיר את ישראל כאחד העצבניים מן הסוג הזה. דווקא לי זה מתאים יותר. "הרעש הזה, הרעש הזה" הוא אומר. ולא מוסיף. ורק כשאני מפציר, הוא מתאר לי בשקט כואב ומצמית שהרעש של מכסחת דשא הוא בדיוק הצליל של הרחפנים הארורים נושאי הרימונים, שמאיימים על גבול הצפון והופכים את חיי המשרתים ושרידי התושבים לגיהנום של אימה ותסכול. שתיקה אחת שווה לפעמים הרבה יותר מאלף מילים, ותוך שניה אני מקבל בצבע מלא, בקולות וברקים ובקול שופר חזק מאוד את מראה המלחמה על כל זוועותיה, על כל טראומותיה ועל כל ים התסכול הבלתי נגמר שנלווה אליה.

הפרוייקט שלנו, לשמו נתכנסנו, יצא לדרך. ישראל חזר צפונה, שם קסדה על הראש ונזהר- הרבה יותר מקודם כי הזהרתי אותו בצעקות – מהרחפנים ומהכטבמים, ואני שבתי לשגרתי, נושא עימי את צער שתיקתו שהבליחה מבעד למנועי האופטימיות שלו.

איזו שנה. איזו שנה. בכל שנה, כשמתחדש השבוע האחרון של אלול והידיים מונפות לקבל את פני השנה החדשה, מתעוררת בי אותה שנינה ישנה שלי, שגם אתם, קוראיי, כבר מכירים, כנראה, על אודות הברכה הכי יפה והכי יהודית לשנה החדשה: "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה". למה הכי יפה? נו באמת. כי היא הכי יפה. ולמה הכי יהודית? כי אין בה אפילו גרם אחד של אופטימיות. הן כבר עתה מדפיסים את לוחות השנה של תשפ"ה, ובעמוד האחרון של אלול כבר כותבים בתחתיתו "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה". מראש מניחה הברכה הזו שבשנה הבאה עלינו לטובה יהיו קללות וברכות. הנטייה הטבעית היא לשכוח את הטוב ולפחד מן הרע, והיא מייחלת, בריאליות צובטת, שנמצא בנו את הכוח לזנוח את הקללות של הישנה ולהתחבר לברכות של החדשה (שגם בה יהיו קללות, הרשו לי לגלות לכם).

אשר לשנה הרעה הזו, אין צריך לומר שלא רק שרבו קללותיה על ברכותיה, אלא שהן נצחו בנוקאאוט. צריך הרבה כוחות נפש אישיים ולאומיים כדי להפעיל את המנגנון היהודי החכם הזה, שמתאר את האופן המדויק שבו צריכה לכלות זו ולהתחיל זו. והנה, מתוך ההבנה הזו והתחושה הזו, הלכתי אל המקור וגיליתי אוצר בלום. מקור השורה הזו הוא בפיוט מאת רבי אברהם חזן מגירונה, בן המאה השלוש עשרה, פיוט שהפך להיות הפתיחה של תפילות ראש השנה בהרבה עדות, ואהוד מאוד גם בעדות אחרות. הוא מתאר את ייאוש הגלות ואת התקווה לגאולה באופן מפתיע: לא חוסך בשום נהי וכאב, אבל כל שורה טבולה בתקווה ואופטימיות, בדיוק על פי המנגנון המתואר לעיל. והמילים, הו המילים! כאילו נכתבו באלול תשפ"ד. "עד מה תעלים עיניך ותראה זרים אוכלים נחלותיה", "מתי תעלה בתך מבור ובית כלא עולה תשבור", "רעה את צאנך אריות זרו (=פיזרו) ושפוך חרונך באומרים ערו (על בסיס הפסוק בתהילים המתאר את האויב במילים "האומרים ערו ערו ערו עד היסוד בה") וכנת ימינך פרצו וארו (=קטפו, כמו אריית תאנים) לא השאירו עוללותיה (על בסיס הפרק בתהילים המתאר את הגלות ופותח במילים "גפן ממצרים תסיע")". כל מילה כמעט בוכה ומלטפת, ממש כאן ועכשיו.

אז מתוך כוונה גדולה ותפילה גדולה, ומתוך תקווה גדולה וגם תודה גדולה, הנה הוא לפניכם במלואו. שיר שכולו קללות ובליבו ברכה. לשנה טובה ומתוקה:

אָחוֹת קְטַנָּה תְּפִלּוֹתֶיהָ עוֹרְכָה וְעוֹנָה תְּהִלּוֹתֶיהָ אֵל נָא רְפָא נָא לְמַחֲלוֹתֶיהָ
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ
בְּנֹעַם מִלִּים לְךָ תִּקְרָאֶה וְשִׁיר וְהִלּוּלִים כִּי לְךָ נָאֶה עַד מָה תַעְלִים עֵינְךָ וְתִרְאֶה זָרִים אוֹכְלִים נַחֲלוֹתֶיהָ
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ

רְעֵה אֶת צֹאנְךָ אֲרָיוֹת זָרוּ וּשְׁפֹךְ חֲרוֹנְךָ בְּאוֹמְרִים עָרוּ וְכַנַּת יְמִינְךָ פָּרְצוּ וְאָרוּ לֹא הִשְׁאִירוּ עוֹלְלוֹתֶיהָ
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ

הָקֵם מִשִּׁפְלוּת לְרֹאשׁ מַמְלֶכֶת כִּי בְּבוֹר גָּלוּת נַפְשָׁהּ נִתֶּכֶת וּכְרֻם זֻלּוּת לִבָּהּ שׁוֹפֶכֶת בְּדַלֵּי דַּלּוּת מִשְׁכְּנוֹתֶיהָ
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ

מָתַי תַּעֲלֶה בִּתְּךָ מִבּוֹר וּמִבֵּית כֶּלֶא עֻלָּהּ תִּשְׁבֹּר וְתַפְלִיא פֶלֶא בְּצֵאתְךָ כְּגִבּוֹר לְהָתֵם וְכַלֵּה מְכַלוֹתֶיהָ
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ

חֵילָהּ קָבְעוּ הַגּוֹי כֻּלּוֹ וְטוּבָהּ שָׂבְעוּ וּבָזְזוּ אִישׁ לוֹ וְלִבָּהּ קָרְעוּ וּבְכָל זֹאת לֹא מִמְּךָ נָעוּ מַעְגְּלוֹתֶיהָ
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ

זְמִירָהּ שָׁבַת וְחֶשְׁקָהּ תַּגְבִּיר לַחְפֹּץ קִרְבַת דּוֹדָהּ וְתַעֲבִיר מִלֵּב דַּאֲבַת נַפְשָׁהּ וְתָסִיר לְבַקֵּשׁ אַהֲבַת כְּלוּלוֹתֶיהָ
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ

נְחֵהָ בְּנַחַת לִנְוֵה רִבְצָהּ רַב נִזְנַחַת מִדּוֹד חֶפְצָהּ וְהִיא כְפוֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ לֹא הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלוֹתֶיהָ
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ

חִזְקוּ וְגִילוּ כִּי שֹׁד גָּמַר לְצוּר הוֹחִילוּ בְּרִיתוֹ שָׁמַר לָכֶם וְתַעֲלוּ לְצִיּוֹן וְאָמַר סֹלּוּ סֹלּוּ מְסִלּוֹתֶיהָ
תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ