כל ישראלי וישראלית זוכרים איפה הם היו בערב יום שלישי, הראשון באוקטובר 23 כשמטח 181 טילים איראניים נחת על ישראל. אני הייתי בכביש 443 סמוך למודיעין, בדרכי לירושלים. חזרתי מתל אביב, אחרי שאירוע יפה שתוכנן לנו בוטל בשל האיום וההנחיות. הלב היה כבד, גם בגלל המצב וגם בגלל אכזבת הביטול, אבל ידעתי שהביטול היה המעשה הנכון ומתוך התחושה הזו עצרתי בתחנת הדלק כדי לקנות כוס קפה.
בום, אזעקה.
נוצרה מהומה קטנה. חנות הנוחות הייתה מלאה באנשים ומוכרנים. תחנת הדלק גם היא הייתה מלאה במכוניות וכולם החלו לנוע לכל עבר ולשאול היכן המרחב המוגן. כיוון שאני הייתי סמוך אליו, יצא שאני נכנסתי ראשון אל המרחב שבו אני עתיד לבלות את השעה הקרובה, בהתאם להנחיות. זה היה המזווה. ההייתם מימיכם במחסן מלאי של חנות נוחות? חדר לא גדול, משוריין קירות בטון, מכוסה כולו במדפים מן המסד ועד הטפחות ועליהם כל טוב הארץ: חטיפים וממתקים, וופלים ושוקולדים, סוכריות ומסטיקים, ערכות קריוקי, כלים חד פעמיים, סיגריות ופחיות שתייה. כל מה שעתידים לדחוף לי שלוש ב-10 בשנה הקרובה – עומד פה מול עיניי, מסודר בשורות. צ'רלי בממלכת השוקולד.
האמת שאני קצת מתבייש לספר את זה, אבל התחושה הראשונה, ממש הראשונה, שחלפה לי בראש, הייתה קשורה לציוד הזה, והיא הייתה משהו בסגנון: לא משנה כמה זמן זה יקח, לפחות מרעב – לא נמות. נכנסתי פנימה, ממש עד סוף החדר, נעמדתי סמוך לקיר והזמנתי את כולם להיכנס בעקבותיי.
והם נכנסו. עוד ועוד אנשים, נשים וילדים שנכנסו, די מבוהלים ומילאו את החדר הלא גדול. במהרה נגמר המקום. היו שם כיסאות, העלינו אותם על השולחן וכך הרווחנו עוד קצת מקום ואז הושבנו את הילדים על הכיסאות שעל השולחנות ונוצר עוד מעט מקום, אבל עוד ועוד אנשים הרסו להיכנס פנימה, כי אז התחילו הבומים העזים של היירוטים ונעשה ממש ממש צפוף.
ואני, שעד לאותו רגע הייתי רגוע יחסית, התחלתי, אני מודה, להרגיש לאט לאט איזה לחץ חשוד עולה במעלה החזה. כמה טיפות זיעה נקוו,הנשימה נעשתה חפוזה מדי, ואני הבנתי שמשהו מעולמות החרדה הולך ומתפתח בתוכי. היה צפוף בחדר. מאוד צפוף. בידי האחת ניסיתי לתקשר עם המשפחה שבירושלים להרגיע ולוודא שהכל בסדר, אבל לא הייתה קליטה בממ"ד המשוריין. החזרתי את המכשיר לכיס ושקעתי לתוך החרדה המסויימת. אני ממש זוכר את זה הולך וסוגר עליי.
מתוך הלחץ הבטתי סביבי. היינו שם בחדר הכי מגוון מבחינת אוכלוסיה ישראלית בארץ. הרבה יהודים, הרבה ערבים, כל הגילאים, מתוך היהודים כל סוג אפשרי: דתיים וחילונים וחרדים, צופי 12 ו13 ו14 מאזיני קול הלשון וקוויי הנייעס, הכל. שרר שקט מתוח וככל שהתגברו הפיצוצים בחוץ, הלך הלחץ וגבר בפנים. אשה אחת אמרה: זה נראה הרבה יותר רציני מפעם קודמת. איש אחד אמר: מסוכן להיות פה. זאת תחנת דלק. אשה אחת אמרה: אני לא יכולה לנשום. ומישהו אמר: מים, מים. תביאו מים.
פתאום פנתה אלי מישהי ואמרה: אפשר להצטלם איתך? אני רוצה לשלוח לבן שלי. ועוד מישהו זרק הערה על כך שהוא מכיר אותי, ומתוך קוצר הנשימה והמבוא לחרדה שהייתי בו, הצלחתי לחלץ מעצמי איזה חיוך חביב והצטלמנו, אבל אז, ילד אחד חמוד שאל את אמא שלו בדמעות, בערבית שהצלחתי להבין, אם האשה הזו מצלמת אותנו כי אנחנו הולכים למות. כך הוא שאל והאשה שישבה, זו שהיתה מראש לחוצה, התחילה להתנשם בכבדות וקצת לבכות.
ומה שקרה באותה שניה זה שאני נהייתי יובל המבולבל. התחלתי לנחם את הילד, לשעשע אותו ולעשות איתו שטויות. ואז עברתי לאשה ושוחחתי איתה, טיפסתי על כסא וניסיתי לסדר את כולם כך שלא יהיה צפוף מידי וגם חזרתי, עשר פעמים בערך על הבדיחה הדלוחה שלא משנה כמה זמן נהיה פה, לפחות אוכל הכינו. וטוב שהתחנה מנוהלת בידי ערבים כי אם זה היה יהודים אשכנזים – כוס מים לא היו נותנים כאן במרחב המוגן.
וזה הלך והתפתח, הלך וגדל. ושמתי לב פתאום שאני לא סותם את הפה. זה נהיה סוג של מופע סטנדאפ קטן, ומרגע לרגע נוספו מאזינים חדשים. הזוג שעמד בצד מחובק ומכונס, והאם והבת שלפני רגע ייבבו חרש והבחור שבכניסה שכל הזמן אמר: יאללה, הכל שטויות. תנו לנסוע כבר, כדי להסתיר את הלחץ שהוא היה שרוי בו.
ומרגע לרגע הלך הלחץ שבחדר הצפוף והתפוגג. אפשר היה לראות זה ממש באופן ברור. גם מי שכן חש לחץ, הוקל לו מעט, כי כשארבעה אנשים צוחקים בקול ממשהו, לא באמת מסתבר שסוף העולם מגיע.
ואז נרגע העניין והאנשים התירו לעצמם לצאת אט אט החוצה, להתגנב אל המכוניות ולנסוע, חוששים לביתם. ואני שכבר הייתי כולי בתוך משבצת המטפל, נעמדתי בפתח ונפרדתי מכל אחד בברכת חג שמח ובחיוך. הם כנראה אמרו לעצמם: חמוד זה. טוב שיש אנשים חסונים עם הומור בסביבה. באמת כל הכבוד. חלקם אולי יתחיל לקרוא אותי בעיתון ולצפות בי בטלויזיה, ואני עצמי אמרתי לעצמי, בשקט: איזה תמימים. הם באמת הם חושבים שאני עזרתי להם ולא מבינים כמה הם עזרו לי. מרגע שפתחתי את הפה והתחלתי לעסוק באנשים שסביבי, לא נותר זכר מהחרדה שאיימה לחנוק אותי. ומרגע שתת ההכרה שלי גילתה את קיומו של המנגנון המגן הזה, היא גרמה לי להמשיך בו ולהתמיד בו. אני לא צדיק כזה גדול. אני פשוט שורד מקצועי. ולא רק אני, כמובן. כל אחד במרחב ההוא שהיה לו מישהו לטפל בו או לסייע לו, כל מי שעסק בהרגעת ולו אדם אחד אחר – הביא תועלת, בראש ובראשונה, לעצמו.
אני לא מחדש כלום, כנראה, לאלה שחיים בעולמות הטיפול ולאלה שנותנים את הנשמה בימים האלה, אבל דרך השעה המשוגעת הזו הבנתי באחת עוד רובד ב"יחד" הזה שכבר שנה מנופנף בו. כל טיפול הוא דו כיווני. כל יחיד מסייע, מסייע לזולת ובעצם הסיוע מסייע גם לעצמו. כל קבוצה הנושאת בעול עם קבוצה אחרת מסייע לאחרת ותוך כדי מעצימה את עצמה, שואבת כוח ומייצרת יציבות. זה קורה בכל מרחב שהוא ובכל רגע שהוא.
וככל שהתאים הללו, של הטיפול הדו כיווני רבים יותר, הם ממלאים את החלל המשותף ופוגשים זה את זה וביחד יוצרים מוקד כוח ועוצמה אדיר. כל תא קטן כזה הוא גרעין אנרגיה מבוקע וכשהם נפגשים הם יוצרים מפץ גדול של כוח ועוצמה שהוא הוא הביטוי הנעלה ביותר למונח השחוק הזה, "יחד ננצח". גמר חתימה טובה.
