זו הייתה ממש תשובה מהירה. עוד בקושי הספקתי להעלות את השאלה וכבר קיבלתי לה תשובה די טובה. מפתיעה ועגומה אומנם, אבל די טובה ואפילו אופטימית. נתחיל מהתשובה. זה קרה במוצאי שבת האחרונה ואני מצאתי את עצמי מתעניין בגמר האירוויזיון. נכון שהתחרות ואופיה היא לא בדיוק כוס הבורשט שלי אבל חיבה יתרה נודעת מכיווני לאירוויזיון כבר שנים ארוכות, מאז הייתי ילד התחרות הזו הייתה הרבה פחות צבעונית ורעשנית וקווירית והיינו חוטאים בחדווה בצעידה אל השכנים שהייתה להם טלוויזיה לראות את התחרות. כבר סיפרתי כמה פעמים שאני זוכר היטב חוויות כמו רגעי ההתרגשות משנים בהם ישראל העפילה גבוה, את הרגע ההוא שחברי ישי לפידות כמעט נסע לייצג אותנו עם "אוף שימחעס" וגם סתם כך שירי אירוויזיון רבים, הם וסיפוריהם, שלא לדבר על כך שהשיר האהוב עליי בעולם הוא ווטרלו של אבבא, 1974. אבל במוצאי שבת, זה לא היה זה. זה היה לגמרי יובל רפאל ו"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה". דבקתי בכל רסיס של שמאלץ ולאומיות וציונות ואהבת ישראל. הייתי כל כולי בפנים. בתוך. מתפלל להצלחה, מלא עד אפס מקום שנאה למבקרים ולמתנגדים ומבין את גודל השעה. כל מה שכואב ומשפיל וקורע לב בשנה וחצי האחרונות התאחד לכדי ציפיה ודבקות עצומות. כששיר מספר ארבע הושמע ויובל רפאל הנפלאה הכריזה בדמעות "עם ישראל חי", נטלתי את המכשיר וכתבתי בעמודיי ברשת כדברים האלה: "עולם שלא מעניק את המקום הראשון לזמרת שהסתתרה במיגונית ושמה את עצמה מתה כדי להינצל, הוא עולם עלוב ורקוב שאין לו זכות קיום".
את האמת אומר לא נרשמו כינוסים בהולים של קבינטים באירופה ובעולם כולו בעקבות פרסום הציוץ הזה. זה לא שהאפס הבריטי מה-bbc זה שאשכרה דילג על פרט הביוגרפיה הזה של יובל כשהציג את השיר לפני הצופים, עצר את השידור תפס את ראשו בן ידיו ואמר: רגע רגע. הבחור הזה פקח את עיניי בציוץ הזה ואני רוצה לחשב מסלול מחדש ולחשוב טוב טוב על מה שאמרתי. אבל בכל זאת, אני הרגשתי היטב את התחושה הזאת וממש התכוונתי בתוך תוכי לכל מילה. נעטפתי תום ואהבת אדם ואמונה באיזה יצר בסיסי טוב שיש למאזין רנדומלי במדריד או רוטרדם או ליברפול ואפילו מאלמו. זה באמת היה, אובייקטיבית השיר הכי טוב בתחרות והזמרת ששרה אותו ניצלה מטבח אכזרי ושכבה מתחת לגופות כדי שיחשבו שהיא מתה. נו, מה עוד אתם רוצים בשביל הדוז פואה, נבלות? שהיא באמת תמות? אז היא לא הייתה יכולה לשיר! כך חשבתי והאמנתי ודילגתי על הרבה קשקושים צבעוניים בלתי נסבלים והמתנתי במתח לתוצאות. התוצאות של צוותי השיפוט, היו כזכור לכם, התרסקות אחת גדולה. חוץ מקרן אור אזרבייג'נית שחיממה את הלב וגרמה לי לסלוח לעם המוזר הזה על חורי הענק בכביש שבין באקו לקיובה ועל תמונות הענק של הנשיא ואביו שמרוחות שם בכל פינה – הכל היה חשוך ורע ומייאש כל כך. אני אומר את האמת: במקרה קיצוני כזה כמו הסיפור האישי של יובל רפאל אני לא מצפה לשום אובייקטיביות. גם אם כל הנודניקים האלה חושבים שהשיר איום ונורא, אני באמת ובתמים מצפה לדוז פואה גורף מקיר לקיר. כל הקופה ליובל.
ובשלב העצוב הזה נרדמתי. כי עם כל הכבוד לאירוויזיון ולגאווה הישראלית ול"גאון יעקב" – צריך לישון, יעקב. וכמה אפשר לחכות לעוד ביצוע ועוד ביצוע? והרי את מנת המרמור היהודי שלי כבר קיבלתי וכך עצמתי את עיניי שונא ודואב ודי מיואש.
בארבע וחצי התעוררתי. מיהרתי ליטול את המכשיר ולבדוק מהר האם ישראל במקום ה-17 או שמא התדרדרה לדיוטה תחתונה יותר וכבר אי אפשר לתת אמון מינימלי אפילו באיש והעולם באמת באמת כולו נגדנו והכל רע ומר. ואז, הו ההפתעה! הו הטירוף! אהדה לא נורמלית, חסרת תקדים וכמעט מוגזמת של קהל המצביעים. במספרים לא הגיוניים. מספר הקולות שקיבל השיר הישראלי המדשדש בתחתית בהצבעת השופטים מהקהל, הוא יותר מכפול מזה שבא אחריו ושקטף בסופו של דבר את המקום הראשון. אושר שאין לו סוף.
עוד שנים הרגעים האלה ילמדו. גם בסצינה הפרטנית של התחרות האירופאית וגם בעולם המוזיקלי בכלל. אבל האמת שהקונטרסט הזה בכלל לא קשור למוזיקה. הוא אפילו לא קשור לפוליטיקה. הוא קשור לתקשורת. הוא קשור למתווכי המציאות שעושים מלאכתם רעה מאוד על פני כל הגלובוס, בעקביות ודייקנות. הוא קשור, שוב, לתיווך מאוד לא נכון של המציאות, הן בידי נציגי הציבור המצביעים והן בידי התקשורת והרשת. סיפרתם סיפור לא נכון, ידידיי.
נו אז מה הייתה השאלה, אתם שואלים. אני אפילו מתבייש להעלות אותה. היא התעוררה בי בל"ג בעומר. הלכתי להשתתף בתהלוכה של חב"ד בירושלים. שכונה חילונית, מרכז העיר. ילדים עם שלטים ודגלים, מעגל מתופפים, כרזות של מבצעי מצוות, פסוקים ושירים על רבי שמעון בר יוחאי. בשלב מסוים שהכרוז החל להציג את תיאטרון הבובות, השתעממתי והתכתבתי עם חבר שלי. מסתבר שגם הוא השתתף באותן רגעים בתהלוכת ל"ג בעומר! ואמרתי לו בוא נעלה רגע בוידאו מעניין אותי. התהלוכה שלו הייתה בלב תל אביב. מה זה לב? לב ליבו של הלבב. הצנטרום של הפיילה. וברקע אני שומע ילד מכריז: בכל! דור ודור! חייב! אדם! לראות! את עצמו! כאילו! הוא יצא! ממצרים! וכל ילדי באזל והצפון הישן עונים באהבה ובהתלהבות! וכל ההורים שאיתם, שאת דעותיהם הפוליטיות ניתן לנחש על פי מפתח גיאוגרפי ובטח יש להם גם ביקורת, שאיני מתווכח איתה כרגע, על הדתה ומרחב ציבורי – משתתפים ונהנים מכל שניה. כך בכיכר באזל בתל אביב כך באוסישקין בירושלים. בו זמנית. והשאלה: מה, לעזאזל? איך זה מסתדר? ולמה זה נראה לי מופלא כל כך? ואיפה בדיוק בשרשרת האינפורמציה טעיתי, או טעה מי שסיפק לי אותה ומה, מה, מה? כן זו השאלה והתשובה – בבאזל ההיא. המקורית. באזל של הגויים. אני לא חושב שהקהל האירופאי אוהב את ישראל ואני יודע היטב מה קורה באוניברסיטאות ומה קורה בין האינטלקטואלים וכמה זה משפיע על האיש ברחוב. הכל ידוע. ובכל זאת – איזו התרסקות מפוארת של המתווכים. של התקשורת האידיוטית, שצבעה הכל בצבע ברור כל כך; של השופטים הנפוחים שדימו שהם מייצגים את דעת קהלם ובעצם ניסו לחנך אותו, כרגיל. של הצייצנים והבלוגרים וכל שאר הנודניקים. זה היה כל כך ברור וחד, עד שזה היה תענוג ממש.
אני מרשה לעצמי לספק מחשבת כפירה שחולפת בי שלוש פעמים בשבוע, מפני שזכיתי ואני פוגש בכל שבוע הרבה מאוד ישראלים, מכל הסוגים ובאין ספור סיטואציות, ואני יודע היטב אבל מתקשה לעמוד מול האמת הזו: שאין שום קשר בין מה שכתוב בעיתון על מה שקרה ברחוב, לבין מה שקרה ברחוב. המסננות כל כך דקות ומתוחכמות והפילטור כל כך מפותח ושום דבר לא עובר כמו שהוא. ממש שום דבר.
והאמת? היא נמצאת שם בתווך. חבויה וסמויה. הבלגאן גדול, אני לא אומר, והניכור עצום ועוד נכונו לנו ימים מורכבים אבל בסוף, כמו שהכריזה יובל רפאל, עם ישראל חי. איך אמר הילד מתהלוכת ל"ג בעומר: ועמך! כולם! צדיקים! דוז פואה עם ישראל.
