ביום אחד מימי קדם של שנת 2003 אירע האסון המצער של התרסקות "קולומביה" ובתוכה שבעה אסטרונאוטים ובהם אילן רמון שלנו ז"ל. זה היה אחד הרגעים הכי כואבים בתולדות ישראל. מסיבת נצחון גדולה שהפכה באחת לאבל סוחף. סיפור חיים ציוני, חזק והירואי שהסתיים בחדלון טראגי, לכולם היה רע על הלב. רע עד מאוד.
כמו בשבוע האחרון, להבדיל, השבוע של גלעד השב – גם אז התעטף העם כולו בגלימת הביחד השמורה לאירועים מן הסוג הזה. לא היתה זו מלחמה, לא פיגוע, לא אסון רב נפגעים – אלא מותו הטראגי של איש אחד; ובכל זאת, אישיותו, סיפור חייו, היותו סמל ישראלי והנסיבות בהן מצא את מותו – גרמו לאירוע שימיס כל לב. כל ישראל היו באותו היום אילן רמון.
ביום שלאחר מכן החלו גלגלי הטקס לנוע. זאת יש לדעת, כי גלגלי הטקס, להבדיל מגלגלים אחרים, טוחנים מהר. מאוד מהר. מאוד מהר הוחלט על קבורה צבאית-ממלכתית. ומאוד מהר הוחלט על שידורים חיים באולפנים פתוחים ברצף חסר תקדים. מאוד מהר נשלחו ניידות ונפרסו אוהלי ענק וסומנו כסאות לסגל אל"ף בשורה הראשונה וניתנו תדריכים והועמד סדר יום טקסי לתפארת. ההלווייה היתה מרגשת, רוב הנאומים היו בסדר גמור, אישיותה מלאת ההדר של רונה רמון הצליחה לגעת בכולם ואילן רמון ז"ל זכה בכבוד שהגיע לו. על האירוע כולו נח, כמובן, ענן ענק של הגזמה פרועה ושל יציאה מפרופורציות, אבל איכשהו, רוב הזמן זה היה נשלט ואף נסלח. ישבתי אז מול המרקע הרהרתי לעצמי בחמקמקותו של הענף הזה, ענף הקולקטיביזם של הרגשות. הנה, כמה מהר וקל הכל התרחש. קורה מה שקורה, זה כואב ומרגש, ואז מגיע השידור החי ומלבה את הכאב ואת הרגשות ובחסות העניין הפעוט של אותו-התוכן-המשודר-בו-זמנית-לכל-בית, הוא מצליח להפוך את הכל ל"רגש לאומי". אשר על הטקס, שגם הם חלק מן הלאום המתרגש, מסיקים מן העניין כי עליהם להגיב בהתאם וממהרים לייצר "חווייה לאומית". אנשי השידור החי מתלהבים מן העניין ומשתדלים עוד יותר ועוד יותר וכך מתלבה העניין ומתעצם עד לשיאים בלתי אפשריים, שבהלוויית אילן רמון ז"ל נראו כך: בעוד ארונו של רמון מוצב בהאנגר ענק בבסיס חיל האויר, מולו ישובים בשורות כל צמרת המדינה והמעמד מועבר בשידור חי לכל העולם, ניגש לפתע אל הארון, כחלק מהטקס, חייל צעיר, נגן בלהקה צבאית, וניגן סולו בסקסופון אל תוך אוזניו הוירטואליות של המנוח את "זמר נוגה", השיר שאילן רמון אהב.
אלו היו רגעים ארוכים. ארוכים מאוד. והם היו, איך לומר, קצת מביכים. סקסופון הוא גם כך כלי טיפטיפה מגוחך (ויסלחו לי חובבי הג'אז), כשהוא מנגן סולו ללא עזרי קצב הוא נשמע קצת כמו פליטות אויר מזדייפות, הקטע היה ארוך, והסיטואציה, הו, הסיטואציה! מתינו הממלכתי מוטל לפנינו, כל המכובדים, בסבר איום ונורא ישובים מולו חנוטים בחליפותיהם, משפחה אומללה שחייה התרסקו מוחה אל מול אומה שלמה דמעות אישיות, אינטימיות, משפחתיות, וזה עומד כאן, לבדו, עם הכלי המקושקש הזה ונופח לתוך אוזנו של איש מת. אומר זאת כך: עם כל הכאב והאובדן, מי שלא צחק מול המרקע ברגע שנגן הסקסופון ההוא הפציע עליו – אות הוא כי אין לב בחזהו. ואם יש – אין אמת בלב הזה. זה היה איום ונורא.
אני זוכר שבזמנו, כשכל זה התרחש, נזקקתי לעניין בטור שכתבתי אז ב"מעריב". בחוצפתי, היתרתי לעצמי נימה קלילה של ביקורת ואז נקראתי לחדרו של העורך דאז אמנון דנקנר שנזף בי בלשונו הזהב לאמור: אתה אין מתפקידך לקלקל מסיבות. שב בשקט. כיון דנקנר אהוב ומוערך עלי ביותר, סברתי וקיבלתי, ומאז אני נזהר.
אני נזהר, על כן אשתדל שלא לפגוע במסיבת קבלת הפנים שערכנו כולנו לגלעד שליט בשבוע שעבר. למה סתם לקלקל? תמכתי בעסקה, ששתי על שחרורו של שליט ואני שמח כמו כולם. רק לתהות רציתי, על טיבו של ה"שולחן ערוך" לדיני טקסים במקרה של הבא מן השבי. מי כותב אותו? מי אחראי עליו? האם הכללים נכתבים בעצה אחת עם יונית? עם תמר? האם יושבת ועדה הדואגת לכך שבחסות הפסיכוזה הלאומית, המתודלקת ברצפי שידור אינסופיים, לא יעבור מישהו את הגבול? האם זוכר מישהו, בלב כל רצף ההתרחשויות שהעסק הזה, של התרגשות קולקטיבית, הוא קצת עדין ונפיץ ויש לנהל אותו כראוי?
אולי זה אני ושגיונותי, אבל אני לא רגוע למראה פסיכוזה של המונים. זה לא רק הטעם הטוב – אותו מוסד עקרוני וחשוב בחייה של אומה – שנפגע. פסיכוזה פשוט מפחידה אותי, וזה קורה גם כאשר מקורה בשמחה אמיתית ונסיבותיה מוצדקות משהו. אני לא רגוע מפני שאני יודע באיזו קלות היא נוצרת. אני לא רגוע מפני שכשאני צופה בה, אני יודע שהדינמיקה הזו, של מערכת יצרים שמלבה את עצמה, לא תמיד נעצרת, ויכולה להגיע עד להתלקחות. והיא לא מתרחשת תמיד באיזורים חיוביים ואותנטיים כמו חגיגת שחרור או הלווייה אלא גם באזורים אחרים, מסוכנים יותר. אני לא רגוע בגלל שאני נחשף שוב ושוב לכוחו המלכד של האולפן הפתוח, שתולדתו לא בהחלטה אחראית ומודעת, אלא בהיסחפות גרידא. תכלית דבר, אני לא רגוע.
כאן צריך לומר, שחגיגות גלעד עברו איכשהו בסדר גמור. הן נוהלו היטב ונחגגו רוב הזמן בצורה נאותה. תרמה לעניין נוכחותן המבורכת של הרשתות החברתיות וערוצי התקשורת הבלתי פורמליים באינטרנט, אליהם נוקזו עודפי הרגש, ההומור ורסיסי המחשבה הבריאה, ניקוז שהוא קריטי למצבים כאלה. רק התקשורת הרשמית היא שיצאה, רוב הזמן, מגוחכת וסרת טעם ורק אני נותרתי בחרדתי ולא נותר לי אלא לשוב ולזמר את אותו זמר נוגה ולשוב ולקוות כי יותר לא נזדקק לשולחן ערוך מן הסוג הזה. לא להלוויות ולא לשבויים המשתחררים.
וברוך שובך גלעד שליט.
