החלטת הממשלה על הרחבת סמכותם של שרים בתחום מינויי משרות האמון הזכירה לי מעשה נושן. לפני שנים אחדות עבדתי במשרד ממשלתי במשרת אמון. הייתי יועץ של אחד מנושאי המשרות הבכירות במשרד. כדי שלא לעורר עליי חמת אף אחד לא אציין באיזה משרד מדובר, רק אספר שמדובר במשרד גדול, שהיה לי הכבוד לעבוד בו קרוב לשנה. כיון שהייתי צעיר ובלתי מנוסה ועולם השירות הציבורי היה זר לי לחלוטין, אך טבעי שעיקר מרצי היה נתון ללימוד המערכת ולנבירה בתוך קרבי המנגנון השלטוני שעד מהרה התגלה כמעניין ומרתק לאין שיעור.למעשה, עד תום תקופת עבודתי לא ממש הצלחתי לפצח את הקודים של השירות הציבורי, אולם את השיעור המחכים והמקיף ביותר קיבלתי כבר בשבוע הראשון לעבודתי, הנה הוא לפניכם.
ובכן, ביום הראשון, לאחר סידור עסקי הניירת, החתימה על הטפסים וההיכרות הראשונית עם חדר מושבי ועם פינת העישון, נזקקתי לפריט מסויים, אותו הייתי צריך לקבל ממנהל מחלקה מסויימת, שלצורך העניין נקרא לו יהודה. יהודה רביב. יהודה רביב היה שם חזק מאוד במסדרונות המשרד. על נקלה עליתי על הנקודה הזו, משום שבדרכי הארוכה במבוך המסדרונות והמעליות בואכה לשכתו, לא היה איש שלא ידע לכוון אותי אליו במדוייק, תוך שהוא מוסיף אנקת הערצה חנוקה, מעוצם ההתרגשות על כך שעלה בידו לכוון עובר אורח אל לשכת האלוהים הגדול הזה. סופו של דבר, הגעתי ללשכה. עדר מזכירות מפוהקות קיבל את פניי בחוסר חשק, רק כדי למלמל לעברי ש"יהודה איננו תנסה מחר". למחרת, פתחתי את יום העבודה בביקור בלשכתו של יהודה, שהיתה שוב, כצפוי, סגורה ומסוגרת. ביום השלישי יהודה היה.
השעה היתה שתים עשרה בצהריים. את הדרך ללשכה כבר הכרתי היטב, אלא שריח מוזר עמד בחללו של המסדרון שהוביל אליה, כאילו נקלעתי למטבח של מסעדה ולא למחלקה במשרד ממשלתי. הריח, שהלך וגבר כל העת, הוביל אותי ללשכתו הפתוחה והפעילה של יהודה. תוך שניות אחדות עמדתי עין בעין מול תמצית מהותו המזוקקת של השירות הציבורי.
החדר היה אפוף אדים משכרים. ריח תבלינים עז עמד באויר, עורר את מיצי הקיבה ועמעם את ההכרה. בפינה הימנית ניצב, שימו לב, פרימוס, ועליו סיר כבד בו התבשל סופריטו בקר ותפוחי אדמה שגרם לי, כעבור שעה ומחצה, לברוח מהעבודה ולסור למחנה יהודה, לחיזוק קשריי עם רחמו הגדול. נא לשים לב לפרטים: לא אמגזית, לא כירה חשמלית, גם לא מגהץ הפוך. פרימוס, אורגינל, עם מוט לשאיבת הנפט, כזה שיכול להשחיר תוך דקות קירות של בית שלם. כזה שנותן לאויר מרקם של אורז עם פסוליה. בפינה האחרת של החדר הבחנתי מבעד לעשן בשתי דמויות רכונות על שולחן נמוך. ביניהם ניצב, כצפוי, לוח שש בש. פנים לא ניתן היה לראות, אולם הנחתי שאחד מהם הוא בעל החדר. יהודה? שאלתי. מתוך הגב הקרוב אלי בקעה נהמה ממשלתית: אאהה…או משהו דומה. מייד הבנתי שזה יהודה, ובנימוס הצגתי את עצמי בפני הגב והרציתי את מבוקשי. אין בעיה, אמר הגב. תלך לסיגי, היא תסדר לך כל מה שאתה צריך. מרס!
הלכתי לסיגי. סידרה.
במסגרת עבודתי, היה עלי לכתוב נאומים לבוס שלי. ביום שלאחר התוודעותי הראשונה ליהודה והסופריטו, הוטל עליי לכתוב נאום קצר לבוס, אותו ישא בטקס שהיה אמור להתקיים למחרת. כתבתי נאום יפה, וכיון שהייתי עדיין טרי ומסור, לא הסתפקתי בכתיבה אלא הגעתי בעצמי לטקס. לא כי זה עניין אותי, אלא כדי ללמוד על אופן ביצוע הנאום על ידי הבוס. הטקס היה חלוקת פרסי העובד המצטיין לאותה שנה. חולקו פרסי הצטיינות למצטייני המחוזות, למצטייני המרחבים, למצטייני האגפים, הגפים, המחלקות והתחומים. בסוף, חולק גם הפרס העיקרי, למצטיין הארצי. להבדיל מיומיים קודם לכן, הפעם כן הצלחתי לחזות בפניו של חתן הפרס, שעלה לבמה חנוט בעניבה, מסורק וקורן מאושר. יהודה. יהודה רביב.
