פעם הייתי מתפרנס מזה לא רע. הייתי עומד על הבמה ומסביר איך מרגיעים אותך כשאתה בדרכך להופעה בחור כלשהו. כששום דבר לא עוזר, הייתי מסביר, היו שולפים את נשק יום הדין: " רכב ממוגן יאסוף אותך מחיזמא" ואני, הייתי מספר, אני הייתי בא למקום וכבר אחרי שהייתי עומד על הבמה הייתי אומר להם: בואו חבר'ה. בואו נדבר על זה. תרשו לי לעדכן אתכם במשהו: חיזמא זה לא מרגיע .משהו עפעס בצליל של המילה הזו – לא מרגיע. וכולם היו צוחקים וזאת הפכה לבדיחה לא רעה.
האמת היא שיש עוד משהו לא מרגיע במשפט ההוא. בעצם עוד שניים: גם צמד המילים "אל תדאג" לא מרגיע, כי כשאין צורך לדאוג גם אין צורך לומר אל תדאג, כידוע. אבל בעיקר מה שלא מרגיע הוא צמד המילים "רכב ממוגן". זה מרגיע אולי בטווח הקצר. בטווח הארוך הוא סיבה לדאגה. ומה שבעיקר לא מרגיע הוא הגילוי הגלום בעצם נחיצותו של הפריט הזה, שכאילו נלקח מסיפורים הירואיים על איתי אנגל בצ'צ'ניה, אבל בעצם מסיע ממש אותי בעצמי כאן ועכשיו, רבע שעה מהבית.
ב-8:30 התייצבתי כמו שעון בחנייה הקטנה הסמוכה למחסום. ב-8:32 היא הגיעה. מכונית קטנה ובלתי ממוגנת בעליל אבל כזו שכבר עשתה את הדרך הזו אלפי פעמים ויודעת דבר או שניים על מכמניה וסיבוביה. הפעם שלחו אותה לאסוף את המרצה מחיזמא ולהביא אותו אל הבסיס. בסיס חשוב, קריטי לביטחון הגזרה, שהמוצבים בו עושים עבודת קודש ואני ששתי על ההזדמנות להחכים אותם ולהצחיק אותם. לא בדיוק נתתי דעתי על מיקומו המדוייק של הבסיס. זה גם לגמרי לא רלוונטי. אני הולך לכל מקום אליו מזמינים אותי ולכל מקום בישראל. ובכל זאת, אציין שלראשונה נודע לי לאן נוסעים כשכבר ישבתי במכונית הקטנה, ברכי משתפשפת במחסנית הצמודה לאמ 16 המונח שם ולצידי הנהגת. מזן המשקיו"ת שעול כל העולם נח על שכמן. היא נסעה מהר והיתה עסוקה בשיחות טלפון צפופות. מתן פקודות, פתרון בעיות, נזיפות וגערות. בין לבין היא גם עסקה בעקיפות קצרות רוח וכשהיא לא עשתה לא את זה ולא את זה היא עסקה במשימה העיקרית: תזמון הנסיעה כך שאנו נגיע לנקודה מסויית בדיוק בזמן שתואם לחוליית האבטחה. כולל השאלה המרגיעה ששמעתי פתאום: " ואם אני לא אספיק להגיע?" ואני כבר ראיתי את התמונה שלי בעמוד הראשון ותהיתי אם גלי צה"ל יפרגנו מודעת אבל.
ברגעים שבין לבין היא השקיעה בהשמעת טקסטים מרגיעים שנעו בין "תראה איזה נוף" לבין "זה כפר די בסדר אבל זה, השני, מאוד מסוכן" ואז היא השתתקה. הרהרה רגע, וכדי להוסיף מנת רגיעה אמרה: "מאוד מאוד". בכלל, שמתי לב שבכל פעם שהיא אמרה את המילה "מאוד" היא דאגה להוסיף, אחרי פאוזה דרמטית, "מאוד מאוד".
לאט לאט הלכתי ושקעתי. לא בפחד. בדיכאון. היה משהו מקפיא לגמרי בדיסוננס ששר בחלל המכונית הקטנה. בין הטקסטים שהושמעו והבהלה שאחזה בי, לבין הטבעיות האינסופית שבה התייחסה ו. המשקי"ת לכל העסק. אחרי כל סיבוב כמעט היא טרחה להסב את תשומת ליבי לפיסת נוף. היא עסקה בחריצות בתפעול ענייני האפסנאות בבסיס. לרגע הדליקה מוסיקה. שתקה, צחקה ותיאמה את חוליית האבטחה. ואז הגענו לנקודה שבה היינו צריכים לעצור ולחכות לאישור שהם כבר שם. האישור הגיע, ואנחנו יצאנו לדרך. כאן צריך לתאר את הדרך המדוברת: קטע כביש קצר, מימינו כפר היושב על גבעה נמוכה ובגבעה שממול חיילים שמאבטחים אותנו ואת הכביש. זוג על הכביש, זוג למעלה, משהו כזה. אילולא הם שם – לא תוכל שום מכונית לנוע בציר כי היא תירגם באבנים שיירו לעברה ברוגטה ובמתקנים רבי עצמה. נכון שמעתם על כך שבדרום ובצפון חרבו דרבו אבל ביהודה ושומרון רגיעה? ככה נראית רגיעה. הכל יחסי.
וגם בשארית הדרך בהלוך, גם במהלך ההרצאה המוצלחת מול בחורינו הנהדרים וגם בדרך חזור שכבר היתה באמת בג'יפ ממוגן, כשאותו נוף ניבט מול העיניים רק שהפעם הוא מבעד לסורגים וזכוכיות משוריינות ומחוסמות, עסקתי באותה תהיה קיומית שהיו לה כמה וכמה קצוות. השאלות הראשונות שמחלחלות בדקות ההמתנה המוזרות האלה מתעתעות מעט. למה מתעתעות? כי באופן טבעי השאלה הראשונה שקופצת היא :מה אני עושה פה לא יודע, מה זה פה בכלל אני שואל. איך אני הגעתי לחור הזה, ולמה עלי לחכות עכשיו עד לשעה בה יש ציר מאובטח שיגן על חיי ורק אז לנסוע. ואז מקפצת עוד שאלה שגם היא טבעית אבל מהר מאוד מתעשתים ממנה: למה בכלל צריך להיות כאן משהו או מישהו שיסתכן באבנים ואולי הרבה יותר מזה על ראשו? ומהר מאוד השאלות האלה נעלמות כלא היו ואיזו תובנה ברורה שיש עימה טונות של תסכול וחרון מתחילה לעלות במעלה הגרון. והתובנה היא, ומאז השבעה באוקטובר של 2023 כבר אין צורך להסביר אותה ולשכנע בה, התובנה היא שזה לא נורמלי. זה לא נורמלי שמדינה ריבונית מתייחסת בטבעיות סתגלנית לאיום מתמיד וקבוע נגד חייליה ואזרחיה רק בגלל שהיא מסוגלת איכשהו, בצורה חלקית, להתגונן מפניו. זה לא נורמלי.
ומבעד לאימת האבנים של חבל בנימין מתבררת פתאום באימה הבנה חריפה יותר. יש עוד מקום ממנו נשקף איום קבוע ומתמיד וממנו נורים טילים המאיימים בהשמדה רחבה וגם ממנו מתגוננים באמצעי הגנה. פשוט תופסים את הטילים באויר. זה נורמלי? נראה לכם? כאן וגם כאן, ניתן לדון ולשמוע ולהביא בחשבון דרכי פעולה ומחירים ואסטרגיה וגם סוגיות שבמוסר. אבל נראה למישהו נורמלי והגיוני שיש מקום, רבע שעה מירושלים שבו יש שגרת אבנים על מכוניות ישראל? עזבו בקתבי"ם, עזהו רוצחים המבצעים פיגועים. אבנים. אתם חיים עם זה שיש אבנים? כל יום? הממשלה חיה עם זה בשלום?
עוד סיבוב אחד חלף ועוד הר יפהפה בצבץ מול עינינו ויופיו דרך בעוצמה על רגשות הדכדוך שלי. ו. אולי הבינה פתאום משהו, כי היא שתקה ואפילו אמרה: כאן זה קטע ממש לא מסוכן. אין כפרים". עברו עוד כמה דקות. שקט נעור בי ולשניה הצלחתי אפילו להביט מבט בנוף, שבאמת היה עוצר נשימה. ואז היא האיצה פתאום ואמרה: "וכאן, ממש כאן, היתה התאונה ההיא ב2015. זוכר? איזה אסון".
