אגרנות היא מחלה מוכרת, אבל כזו שנושאת בחובה גם כמה יתרונות חביבים, למשל היכולת להיתקל פתאום בטקסט בן 24 שנה ולחייך. זה לא קורה הרבה, יש לציין, במיוחד במקום כמו זה שלנו, שבו אם תפתח אקראית עיתון בן שני עשורים הסיכוי הטוב ביותר שלך הוא להיתקל בכותרת שמבשרת על אסון (בגלל העיתונות, לא בגלל המקום), אבל כשזה קורה, זה חמוד מאוד.
בשלהי יום העצמאות פתחתי את מגירת הארכיון המאובקת ובדרך האינסופית אל מה שחיפשתי (ולא מצאתי), הוא פתאום הבזיק מולי: גיליון ירקרק וישן של "נקודה", שכונה פעם "בטאון המתנחלים" מערב ראש השנה תשס"א, אוקטובר 2000. האגרנות שלי היא מינורית. אני שומר רק דברים הקשורים בי. לשם מה שמרתי את הגיליון הנושן הזה? בוודאי שהיתה לכך סיבה ראויה אך בשלב הזה עוד לא הצלחתי להיזכר בה. טעם מתוק של "חפש את המטמון" הציף אותי ומייד מצאתי את עצמי שוכב על הרצפה וקורא, עמוד אחר עמוד, בטאון חברתי פוליטי מלפני עשרים וארבע שנה.
איזה יופי. איזה תענוג. עולם כמנהגו נוהג. אין כמעט שם אחד שכבר אינו רלוונטי. אוקטובר 2000. מזכיר משהו? זה היה אחד החודשים הקשים והטעונים בתולדות ישראל. תחילת האינתיפאדה השניה ואירועי אוקטובר. ממשלת ברק הצולעת שכבר היתה עכשיו במיעוט ונשענה על בחירתו האישית, רגע אחרי קמפ דייוויד ורגע לפני הבחירות המיוחדות שבהן ינצח אריאל שרון ראש הליכוד ויקטע את כהונתו הקצרה של אהוד ברק. אין בכתבות ובטורים התייחסות אקטואלית מפורשת, אבל מבין השיטין עולה אוירת הימים. האכזבה מברק, פצעים מאוחרים של טראומת רצח רבין, כן פייגלין (יואב שורק), לא פייגלין (חנוך דאום) ונתניהו? עדיין לא בשל לחזור ולעמוד בראש הימין (חגי הוברמן). שדות מבוא חורון העומדים להינטש בשמיטה הנכנסת מכסים את תמונת השער, מכתבי קוראים זועמים על בדיחה הקשורה בשואה שהשתרבבה למדור הסאטירי ורצף ציטוטים אליהם צמודות כותרות שטביעת אצבעו של אורי אורבך ז"ל ניכרת בהן מקילומטר. למשל: דרוש מהפך. "על העיתונות להפסיק להיות נייטרלית" (רן אדליסט, העין השביעית). מה עוד? איגוד ערים לאיכות הסביבה שומרון מאחל שנה טובה ו"נשמור על נקיו"ש" (מישהו קיבל על ההברקה הזאת כסף. זה נורא) ומשכן התכלת גאה להציג את הטלית החדשה ודוחת הכתמים "סופר פרימה". עכשיו במבצע.
במרכז הגיליון, פרוייקט. "מגיע להם" שמו. שורת עיתונאים ואישי ציבור ממליצים על מועמדיהם לפרס ישראל. בטח לא תתעלפו אם אומר לכם שזו כמעט הרשימה הרגילה שנולדה כמה שנים קודם לכן ועתידה לשוב ולהתפרסם כמה וכמה שנים לאחר מכן: ישראל הראל ממליץ על משה מושקוביץ "מושקו", ממחדשי היישוב היהודי בגוש עציון ומאבות ההתיישבות ביו"ש (לא קיבל), נועם ארנון ממליץ על מרים לוינגר (לא קיבלה) משה שמיר על הרב משה לוינגר (לא קיבל) אייל מגד על אהרן מגד (קיבל) ושבח וייס ורוביק רוזנטל על אורי אבנרי (לא קיבל). ויש עוד, כמובן, והכל די צפוי והטקסטים, הו הטקסטים! רובם ככולם יכולים להתפרסם היום ככתבם ועל אופיים ואווירתם ואיש לא יחוש בהבדל.
אז איך לעזאזל, כל זה קשור אלי? ולמה הגיליון הזה מעלה אבק במגירה שלי ולא במגירה של אייל מגד, למשל? ובכן, בגלל הטקסט המפואר שתרמתי אני בעצמי לפרוייקט ושיש לי הכבוד להביא אותו ככתבו ובאותה ההזדמנות לחתום עליו מחדש:
"… לכן אני מציע לתת השנה את הפרס, במשותף, לשני בחורים שעשו – כל אחד בדרכו – את העבודה הכי אלמנטרית ומתבקשת עבור בריאותה ושפיותה של החברה הישראלית בשנה האחרונה. הם טלטלו אותנו, העמידו בפנינו מראה, והאירו באור ציני, חד, בוטה ועירום, את כל מה שנלעג ומכוער בנו. את חולשותינו הילדותיות ביותר, את חוסר הרצינות השולט בחיינו כקולטיב תרבותי, ואת נלעגותנו כחברה. הם הסירו מסווה ענק מעל כל מה שהיה נראה חזק ומחוסן מפני כל כוח שהוא, והם באו והראו לכולנו שבשקר אפשר להילחם רק באמצעות שקר גדול יותר. סליחה שנסחפתי קצת, אבל שני אלה עשו לי השנה טוב ונעים מאוד. אני ממליץ להעניק את פרס ישראל במשותף לחיים צינוביץ' ולזלמן (שושי) וינדר".
נניח רגע לזלמן וינדר ז"ל רק נזכיר למי ששכח, שבלילה אחד מלילות 1999, בעוד הכנסת עסוקה בישיבת תקציב ארוכה ומייגעת, טרח וינדר, שהיה דמות מקורית וייחודית, לטלפן למזכירות הכנסת ולהודיע על מותו, כביכול, של השר לשעבר פרופ' אמנון רובינשטיין שהיה אז חי וקיים ונלקח לבית עולמו לפני כחצי שנה. יו"ר הכנסת דאז אברום בורג נפל בפח, הודיע בעצב על האירוע ואף נשא תפילה לזכרו וכל השאר היסטוריה. נדבר על "השרוף". זוכרים את "השרוף"? במהלך שנת 2000 החלה התקשורת בישראל להקדיש תשומת לב רבה לאמן חסר שם שכונה "השרוף", שהציג סיפור חיים טרגי שכלל נכות קשה כתוצאה מפיצוץ גז ושריפה, הופיע כשהוא מרותק לכיסא גלגלים ומכוסה מכף רגל ועד ראש כביכול כדי להסתיר כוויות וצלקות וביצע משיריו, שירים רגשים ורווי סבל, בז'אנר הים התיכוני. רק לאחר תקופה ארוכה, כשכבר לא היה איש בארץ שלא הכיר את השרוף ושיריו הנוגעים, הוא התארח בתכניתו הפופולארית של יאיר לפיד, הסיר בשידור חי את המסיכה וחשף את עצמו ואת התרמית: זה היה הזמר חיים צינוביץ, שבחר בדרך זו להביע מחאה נגד הממסד התקשורתי והאמנותי ולהעביר מסר חריף.
הפרשה ההיא והפרויקט ההוא של חיים צינוביץ הילך עלי, כמו על ישראלים רבים קסם לא נורמלי. זו היתה פעולה סטירית כל כך מדוייקת וכל כך כואבת עד שאי אפשר היה שלא להעריץ את צינוביץ על הרעיון וגם על הביצוע. ומה שריתק אותי במפגש המחודש עם הטקסט ועם הבחירה ההיא שלי, זה שמאז צינוביץ והשרוף שלו לא קרה בסביבה התקשורתית-אמנותית שם דבר דומה. חיים צינוביץ הרים את הפרוייקט היומרני הזה שלו בתקופה שנדמה כאילו היתה לפני מאה שנה. היתה לו אמנם טלויזיה לעבוד איתה, אבל לא רשת ולא עולם דיגיטלי ולא ערוצים זמינים ליצירת ויראליות. מהבחינה הזאת, הוא פעל בתקופת האבן. והנה, מאז, לא ניתן למצוא בסביבה האמנותית והתקשורתית כמעט שום יוזמה יצירתית שתשווה בעוצמתה לאפקט ההוא, שכאמור כל קורא בן 35 ומעלה מרגיש אותו ממש הרגע בבטנו. ניסיתי לבצע משאל אצל טובי חבריי בקבוצות שונות אם למישהו מהם יש דוגמה למבצע יצירתי אפקטיבי דומה לזה. הדוגמה הכי טובה שהגעתי אליה היה הבן הפיקטיבי של סטפן לגאר ופאטמה, הסטנדאפיסטית הבדואית הראשונה, למי שזוכר. כל אלה היו רחוקים מאוד מאפקט ה"שרוף", שהצליח להיות שילוב של בוראט ואמיל אז'אר בגוף אחד על כסא גלגלים ובתוך כך ללמד אותנו כל כך הרבה וכל כך מהר על התרבות שלנו ובעיקר על התקשורת שלנו.
לא שאני חס וחלילה מנסה להטיף לשקרנות או להונאות תקשורת ובכלל, התחזות היא דבר לא חיובי. תשאלו את חיים אתגר. אבל העובדה שגם בחלוף 24 שנים לא הצליחה סביבת השיח והאמנות שלנו להנפיק אמירה סטירית חזקה, שתשווה בעוצמתה ל"הבל החן שקר היופי" – היא מקור לאכזבה גדולה, הרבה יותר מפרס ישראל שניתן או לא ניתן למועמד הזה או למועמדת ההיא.
