פריבילגיה של מוגנים

גם כך הלינה בבית מלון טרופה, למרות הפינוק והתנאים. הן זוהי לא המיטה הקבועה שבבית וגם נפלנו כרגיל על שמיכה זוגית שזה, בואו נודה על האמת פריט שנושא שם שגוי: אין דבר כזה שמיכה זוגית. יש שמיכה ליחיד בגודל כפול. שמיכה ליחידה, במקרה שלנו.  השינה הייתה לא משהו, איפוא,  כך שבעשרים לארבע, כשמערכת הכריזה החלה לרעום ולזעוק "צבע אדום, צבע אדום, נא לצאת מייד לחדר המדרגות וללכת אל המרחב המוגן" ההליך היה די מהיר. שמתי על עצמי את אחד החלוקים המגוחכים האלה שמחלקים בבתי מלון ברמה גבוהה ויצאתי החוצה. ליל שבת, ארבע לפנות בוקר, בית מלון יפואי יפה שהיינו בו במהלך השבת כולה ונהנינו מכל רגע. וכמו כולם, נהנינו מכל רגע פרט לרגע ההוא שבו נגזר על כולנו לחלוק מרחב קטן ומצומצם עם חבורת אנשים השוהים הרחק מביתם ומחדר משכבם, בתנאים של בית מלון שגם כך הם קצת איך לומר מופקרים או פחות מהודקים. זו הייתה תערוכה מוזרה של חלקי טרנינגים בצבעים סותרים שנלבשו בחופזה, חלקם הפוכים, כל הפנים מרוחי שינה וכל מאמץ הטיפוח האישי שכל כך הרשים אך לפני כמה שעות בארוחת ליל שבת בחדר האוכל הנאה, פינה עתה את מקומו לירקרקות קמוטה ומעוותת, פרי התעוררות חטופה ובהלת פתע. לכך צריך להוסיף את הצפיפות, ריח המזווה והנודניק שבחר לרומם את רוח השוהים במרחב המוגן, ברצף אינסופי של בדיחות על תימנים. במקום תימנים הוא השתמש בחות'ים ובכל פעם שהוא אמר את המילה הזאת הוא השתנק מצחוק, כך שלפחות איש אחד במרחב ההוא כן היה רגוע ונינוח. האמת שגם כל השאר עסקו בלרטון ולרגוז מהבדיחות שלו כך שדעתם ממילא הוסחה מהפחד ומהחרדה.

ואז בום אדיר. ועוד אחד קטן. זה הרגיש קרוב מאוד וכפי שהתברר בדיעבד זה אכן היה קרוב מאוד. הטיל של שבת לפנות בוקר נפל לצערנו לא הרחק ממלוננו ביפו וגרם לנזק וכאב. ליבי עם הפצועים ומי יתן ויחלימו במהרה. בבוקר יום השבת צעדתי בין עצי האשוח ובובות סנטה קלאוס של יפו הנוצרית ולקול קריאות המואזין של יפו המוסלמית אל עבר בית הכנסת הנאה של יפו היהודית, בית הכנסת המאור בעולי ציון פינת שדרות ירושלים. פיהקתי פיהוק גדול של עייפות טבעית אחרי לילה טרוף שינה ושכנעתי את עצמי שאני חי בתוך סרט.

עזבו, נו, זה לא נורמלי. במוצאי שבת התבשרנו שאחיינית שלי דסי ילדה בן למזל טוב. תחשבו מה יקרה אם בעוד עשרים שנה אני מספר לילד הזה שביום שהוא נולד, אני ישבתי בחלוק מגבת בתוך מחסן משקאות אטום של מלון ביפו בין עצי אשוח וצריחי מסגדים, כי האויב החות'י,  ששנה קודם לכן בכלל לא ידעתי שהוא קיים,  ירה עליי טילים מתימן ואיים להרוג אותי. הוא בטוח יברח באימה להורים שלו ויספר שהדוד הזקן הזה ירד מדעתו.

ככלל, הימים ימי טירוף. השבוע תסתלק 2024 ותפנה את מקומה לבאה אחריה. בטח הכל יעסקו כמקובל בסיכומי השנה למיניהם, אבל זה יהיה קשה ומסובך מאי פעם. חשבתם כמה אירועים דרמטיים, כאלה ששווים כותרת או איזכור, אירעו השנה? יכלו עמודי העיתון והם לא יכלו. אני מוכרח להתוודות על משהו אישי: הסיפור של סוריה, למשל, נפילת אסד וכל המסתעף, לא הצליח לחדור את מחסום התודעה שלי. אני יודע בגדול מה מתרחש ואפילו מצליח לבטא נכונה "אל ג'ולאני", אבל לא באמת מתעניין. זהו. נסגר לי. אינפלציית האירועים עשתה את שלה ואני בגודש. הכל כבר מאבד מערכו. אני מתאר לעצמי שכך זה אצל רבים. שום דבר כבר לא יכול באמת להוציא מן השלווה, אלא אם כן יהיו אלה החטופים שישובו במהרה בריאים ושלמים או כניעה רשמית של חמאס והתפרקותו מנשקו. כל השאר לא באמת מצליח לעניין. נכון שאם יתחילו פתאום לצאת פושים על כך שסין יצאה למלחמה, כבשה כמעט את אירופה כולה (כלומר, צרפת נכנעה והשאר נכבשו) והפכה למעצמת העל הגדולה והחזקה בעולם – זה לא באמת יצליח להוציא אותנו משלוותנו. מקסימום נגיד, וואלה, תראה מה זה וננסה להסביר איך זה, בעצם, לא ממש משנה את התיקו הפוליטי בישראל.

אחר כך התחילו הדיונים. איך זה קרה. איך יכול להיות. איך נפל הטיל. איך זה שהוא לא יורט. מה קורה. איפה המחדל ושל מי. ומבעד לשאלות ולתהיות ולדיווחים על הבדיקה והחקירה, בצבצה שוב, האמת הכי חשובה וקריטית של הזמן המשוגע הזה שנקלענו אליו, והיא האמונה והבטחון של אזרחי ישראל בצה"ל וביכולותיו. אם יש דבר אחד שתהיות כאלה בדבר טיל אחד שנפל והזיק לצערנו יכולות ללמד הוא על אלף אלפי הטילים האחרים שיורטו ולא נפלו. על יכולת ההגנה ההרמטית והטוטאלית שמגלה צה"ל כבר כ-450 ימים, עובדה שרק בזכותה יכולה אינפלציית אירועים כזו להתממש ולהכניס לקיפאון תחושתי כל כך הרבה אנשים. היכולת להיות מוטרד מאזעקות מזדמנות ולהתמסר לכוחה המאלחש של שגרת אירועי דרמה היא פריבילגיה של מוגנים. צריך לומר זאת שוב ושוב, גם אלף פעמים: הבטחון של אזרחי ישראל בצור ישראל ובצה"ל הוא מוחלט וטוטלי. אחרת הם היו יוצאים מדעתם רשמית בהמוניהם, רצים עירומים ברחובות ומציירים על קירות. אי אפשר לחיות בשגרת פחד מוות כל העת, אלא אם כן יש לך במי ובמה לבטוח. שלא לדבר על אלה ששילמו מחירים ישירים, כמובן.

ביום שני בערב עמדתי מול גדוד מילואים. גדס"מ של חטיבה. זה גדוד מאוד מיוחד, מי שמכיר יודע. תפקידי הוא מאוד מוגדר: להפיג ולהצחיק. אבל להופעה קדמה שיחה שערך איתי הסמג"ד כדי להסביר לי מי ומה בגדול. הוא התחיל בהרצאה על מבנה הגדוד והיא כל כך שעממה אותי עד שהתחלתי להתפזר והתמקדתי בעיקר בגילוי שלי שסמג"ד גדס"מ זה בעצם הכפלה של אותן ארבע אותיות, אבל אז הוא התחיל לתת לי דוגמאות למשימות שגדוד האלופים הזה ביצע ואני לאט לאט הלכתי ונמסתי. זוהי חטיבה לוחמת שנתנה את הנשמה ודמה הוקז ואי אפשר היה לבצע את מה שביצעה ללא הסיוע הזה של גדוד המילואים שנצמד אליה. עליתי לבמה טעון באהבה ובהערצה ובמילים פשוטות הודיתי להם, בפעם המאה, על היכולת שלי ושל מיליוני אחרים לישון בשקט, גם אם תוך כדי קמים, עם גופיה על הרגל וחוזרים לישון. תודה תודה תודה. אם יש מילה אחת שלא סובלת השנה משום אינפלציה, שנותרת במלוא זוהרה, היא זו: מילואים. זכרו, אמרתי להם, שאתם יותר טובים. ממש יותר טובים.