בפעם הראשונה לאחר שש שנים של נחת, דופק לי שחור כיפתי החרדית מאמר טוב.
רציתי שיתנו את פרס ישראל לאפרים קישון. סתם, כי הוא יוצר ענק, מצחיק פחד, חכם ושנון ומקור השראתם של רוב כותבי הסאטירה שלנו, גם אם הם יתעקשו שהם כותבים בהשראת חנוך לוין דוקא. עד היום הוא עדיין לא קיבל את הפרס הזה, שכבר הספיק להינתן לאחרוני קוראיו וצופיו.
אבל אני פה לא בשביל להמליץ על קישון, שהיה כידוע גם של החילונים ואפילו של המיזרוחניקים, עד כמה שהם בכלל מסוגלים לצחוק. אני פה בשביל להמליץ בעיקר על משי זהב או חרדי אחר שעושה "עבודת קודש", והם הרי ממילא לא יקחו את פרס ישראל שיינתן להם. מיד כשהם יזהו אותו – הם יקברו אותו.
לכן אני מציע לתת השנה את הפרס, במשותף, לשני בחורים שעשו – כל אחד בדרכו – את העבודה הכי אלמנטרית ומתבקשת עבור בריאותה ושפיותה של החברה הישראלית בשנה האחרונה. הם טלטלו אותנו, העמידו בפנינו מראה והאירו באור ציני, חד, בוטה ועירום את כל מה שנלעג ומכוער בנו. את חולשותינו הילדותיות ביותר, את חוסר הרצינות השולט בחיינו כקולקטיב תרבותי ואת נלעגותנו כחברה. הם הסירו מסוה בגודל ענקי מעל כל מה שהיה נראה חזק ומחוסן מפני כל כוח שהוא והם באו והראו לכולנו שבשקר אפשר להילחם רק באמצעות שקר יותר גדול. סליחה שנסחפתי קצת, אבל שני אלה עשו לי השנה טוב ונעים מאוד.
אני ממליץ להעניק את פרס ישראל במשותף לחיים צינוביץ' ולזלמן (שושי) וינדר.
