אני בטוח שנוכחותי בעיר אילת בסוף השבוע האחרונה נראתה טבעית למי שפגש בי: הן בעיר התקיימה תחרות "ישראמן" שקיבצה אליה מתחרי טריאתלון מכל הארץ, ואך טבעי שאיש ברזל כמוני יפגוש אנשי ברזל. אלו רצים ושוחים ורוכבים ואני רץ למזנון להעמיס עוד סיבוב.
אבל האמת היא, שנסיבות שהייתי באילת קשורות בעקיפין גם לרעיון שעומד בבסיס התחרות הזו, שהיא באמת הדבר הכי מטורף שניתן להעלות על הדעת. הסיבה היתה כנס הנהגת תנועת הצופים במסגרתו התארחתי והרציתי לצירים, כחלק ממארג שלם שדן בחווייה השראלית על חלקיה ושבטיה.
אני יודע כמובן על קיומה של תנועת הצופים, תנועת הנוער הגדולה בישראל, אבל לא יצא לפגוש בה פנים אל פנים מעולם. ומה שחוויתי באילת היה כה עוצמתי ונוגע, עד שהוא גרם לי לפרץ אופטימיות גדול שמלווה אותי עד עכשיו. הם היו מאות. מהם מנהלים, עובדים ורכזים, רובם מתנדבים והורים. מכל השבטים, מכל הארץ. תום וטוהר חנוניים של תנועת נוער שלטו באויר ביחד עם התחכום וחכמת המעשה ההכרחיים להנהגה כזו. השילוב הזה הילך עלי קסם. וגם לא היתה פוליטיקה. בכלל. היה שם משהו שהיה מעל לפוליטיקה. עיסוק פרטני ואובססיבי בכלל, בשאלות זהות, בחברה – אבל בלי פוליטיקה. מסתבר שאפשר.
ולמה זה קשור לטריאתלון? כי בשני המקרים, גם בספורט הקיצוני ומותח הגבולות הזה, וגם בחדרי ההרצאות שלנו, מה ששלט באויר ובאוירה היה ה"עוד משהו" הזה. הידיעה שכאן עוסקים בדבר ההוא שגורם לספורטאים מקצועיים לשאפתנות חסרת פשר, שמרים אותם טפח מעל הקרקע אל עולם גבוה יותר ונשגב יותר. יש איזשהו שגב בעולמות המקצועיים של ספורט אתגרי שזר (כמוני) לא יבין, אבל אני יכול לחוש בו היטב.
בחדרי הדיונים של הצופים – יכולתי גם להבין אותו. אני לא בטוח שאני חותם על כל עמדה שהוצגה בכנס ובעצמי גם נכנסתי בו לויכוחים ולפולמוסים. משהו בכותרת הנסתרת שריחפה מעל הכנס ומעל משתתפיו היה שייך לסוגה הנשגבת. היה שם בכמויות החומר החמקמק שפעם קראו לו "איכות" והיום נצבע בצבעים פוליטיים להחריד עד שכבר אי אפשר לבודד אותו. ואיכשהו העולם הזה, שביליתי בו בסך הכל שעות ספורות, הצליח להצית בי ניצוץ אופטימי כפול. הבשורה האחת היא שיש עם מי לעבוד. כלומר, יש אי שם מאגרי אנרגיה ציבוריים שאפשר באמצעותם להפוך עולמות והם אינם פוליטיים. ואינם בשרות מפלגה או קבוצה. והבשורה האחרת, ומבחינתי החשובה יותר, היא שיש עם מי לדבר. אני, שכבר כמעט נואשתי מהיכולת לקיים משהו שנראה כמו שיחה, לא כי אי אפשר, אלא בעיקר כי זה כבר לא קורה, נשטפתי תקווה. כבר שנים שלא ראיתי עיניים קשובות ומדברות כל כך.
אני בטוח שכנס הצופים הוכתר בהצלחה וגאה בכך שתרמתי מעט להצלחה הזו. הם מבחינתם קנו להם חסיד גדול. מבחינתי, בתום הכנס הם רשאים להינשא על זרי הדפנה ולשוב לבתיהם עטופים בשמיכה הטרמית המנצנצת של הטריאתלוניסטים. המסלול שלהם הוכתר בנצחון.
