ב10 במרץ 1949, במסגרת מבצע עובדה, נכבשה משטרת אום רשרש, היא אילת שלנו, והונף דגל הדיו בידי אברהם אדן, באחד הרגעים ההירואים והסמליים בהיסטוריה של המדינה. טוב שזה קרה במרץ וב1949. אם זה היה באוגוסט, וב2025, זה לא היה יכול להתרחש, טכנית. החיילים לא היו מוצאים תורן פנוי וגם לא פיסת קרקע פנויה לנעוץ בה תורן. אם היתה כזו – היא היתה מאויישת על ידי ילדה צעקנית ומיוזעת, כשמעליה יושבת אמנית שיער וקולעת לה צמות ומחרוזות צדפים.
והיתה גם גלידה מטפטפת. ושיערות סבתא ורעש נורא וחום אימים. והמון אדם. ביום ובלילה. תורים ארוכים משתרכים ודוכנים פעילים וטורי מכוניות. כל חדרי מלונותיה תפוסים ועמוסים וכל חופיה וכבישיה פקוקים. זוהי אילת בסוף חופשת אוגוסט, ביליתי בה השבוע לילה אחד בלבד ושבתי כדי לספר ולשיר שיר.
האמת ניתנת להיאמר שלמרות שהייתי בה לא ממש ראיתי אותה, ראיתי את העורף של מי שהלך לפני. בתוך הקניון היפה והעמוס לעייפה פנה אלי פתאום בחור צעיר ושאל איפה השירותים. השבתי לו ואז הוא אמר: בוא'נה, יש לך שעורה בעין, אתה יודע? ואני השבתי לו בבהלה שכן, אני יודע, וזה יעבור, אבל זה היה קצת מוזר, כי לא אומרים דברים כאלה לאנשים ואז הבנתי שמה שגרם לו להעיר את ההערה הזו היתה הקרבה הפיסית. מרוב הצפיפות הוא היה פשוט צמוד אלי, ממש במרחק 10 ס"מ מהעין המשוערת, אני מקווה שזה לא מדבק, ומהמרחק הזה היה די טבעי שהוא יתייחס לשעורה בעין. מזל שהוא לא דיבר על פוליפ במעי.
אתם לא מבינים כמה אנשים היו באילת, אתם לא מבינים. דבוקת אדם מיוזעת בכל פינה ובכל מקום. כיון שהכל כל כך קרוב וצמוד, גם רואים הכל ושומעים הכל. בעיקרו מורכב הסאונד מבכי ילדים ונזיפות הורים ואז הבכי מתגבר וכאפות ותעזוב אותו ודי כבר. ומאוד מאוד חם והכל מסביב נראה לרגעים כסבל אחד גדול, עד שנשאלת השאלה: למה לעזאזל הם באים לכאן, כולם? מה נסגר עם רוח האדם השפוי, שהוא מגיע עם משפחתו לדבוק בגוש הזה ועוד נוטל הלוואה כדי לכסות את זה?
התשובה שלי היא מאוד פשוטה: הם באים לאילת כי זה בדיוק מה שהם רוצים. אני יודע את זה כי אני ממש מרגיש את זה בעצמי. אני מת על אילת בכל מצב צבירה, פוקד אותה, בעיקר לצרכי עבודה, בחורף ובקיץ, בסתיו ובאביב, אבל הכי אוהב אותה דווקא במסחוניית אוגוסט. עם האלפים והפקקים והמריבות של ההורים עם פקידות הקבלה על כרטיס נוסף לקרקס האש או למופע הוואו או לתיאטרון המאו, או כל שטות-שנות-תשעים אחרת שחוגגת באילת ומושכת אליה קהל. וצמות בטיילת, כמובן. והבריכות עמוסות הילדים בבתי המלון שכל מה שחסר להן כדי להיות חמין זה שקיות אורז וחטה, מכסה ומעליו שמיכה ענקית. ולמה אני אוהב אותה כך? מאותה סיבה שכל ההמונים אוהבים אותה, ודווקא במצב הצבירה הזה. כי היא צועקת חופש. זה כל מה שהיא יודעת להיות. מקום שבו באים לחופש. בכלל לא משנה מי ומה יש בחופש הזה, אם זה קשה או קל, צפוף או מרווח, חם או סביר.זה מקום שבו באים לעסוק בעבודת החופש וזה כל מה שיש בו. האזנתם פעם לשיחות של אנשים באילת? הם מדברים כולם, קטנים כגדולים, רק על החופש. מדברים בחופש על החופש. לא תצליחו להציל מילה שאינה קשורה במישרין לעניין. "במלון שלהם", "בחופש בשנה שעברה", "בטיילת" "הכפכף", "הגלגל", "תגידי לו", "היא בקניון", "איפה המפתח", "הפי האוור", "מגבת", "מחר", "רויאל", "קינוח", "בחופש בשנה הבאה", לא בננה, רק אבובים", "לא אבובים, רק בננה" – עיסוק בלתי פוסק בעבודת החופש.
וזה סוד הקסם. בכל פעם שאני מתקרב אליה (במכונית, כמובן. המטוס נועד למי שמתגוררים בנתב"ג ויש להם פגישה בבאר אורה) ניצתת בי להבה של עונג ושיר מושר בלב, זכר לימים שבהם "חופשה באילת" היתה משהו שקוראים עליו בעיתון בסתר וזכר להרבה הרבה חוויות נעימות ומשפחתיות וטובות שנצרבו מאז. אני אוהב אותה על כל חסרונותיה. אני מת על זה שיש מוסד כזה בישראל, עיר תיירות, ושיש הרבה אנשים שאוהבים אותו. תוך פחות מארבעים שנה נוצרה כאן מסורת חופש מבוססת, עם מאפיינים ומוסדות, אגדו וצמות, קטורזה ואדיר מילר, שיערות סבתא וקרקס. הרבה לפני שישראלים גילו את השמים הפתוחים ואת אפשרויות הביקור הנגיש בחו"ל הם כבר הקימו לאס וגאס משלהם במדבר. "ואל מול מרחק האופק הנגול כך היו הם מזמרים יחד בקול: עציון גבר עציון גבר ים אלות".
שרק תגדלי ותפרחי, תתפתחי ותשגשגי, אילת האהובה. ושתהיה אלייך רכבת, אינשאללה. ותוסיפו מלונות, שתהיה תחרות ויירדו המחירים, לעזאזל. ותעזוב אותו כבר אופק! אם אתה לא עוזב אותו הרגע, שנה הבאה בחופש אין שום אילת! אתה נשאר אצל סבתא בנתניה, אתה שומע אותי?
