קופסה כתומה

דפיברילטור.

לקח לי הרבה זמן ללמוד להגיד את המילה הזו, אבל בסוף למדתי. תודה לא-ל, לא נתקלתי במילה הזו, שפירושה מכשיר המחזיר קצב לב באמצעות שוק חשמלי, מתוך ניסיון אישי כמטופל ולבושתי אף לא כמטפל. ההיכרות שלי עם המכשיר הזה מתבצעת, למרבה ההפתעה, על במה.

אני אוהב אהבה גדולה את ארגון "איחוד הצלה" והארגון אוהב אותי, כך שבשנים האחרונות הפכתי לחצי "אמן בית" ואני מרבה להופיע בהופעות סטנד אפ והנחיית אירועים במסגרות שונות של איחוד הצלה. אירועי הצדעה למתנדבים, אירועי פרידה וגיבוש ועוד. כשאתה מופיע הרבה במסגרות כאלה, אתה זוכה, חוץ מאשר בתגמול הרגיל, גם בבונוס: שעה לפני ההופעה אתה יושב באולם, צופה בסרטוני חוויה שמראים מחזות זוועה ושומע מעל הבמה תיאורים מבעיתים שעבור היושבים באולם הם לחם חוק ולשם כך התכנסו, ואילו עבורך – כל סיפור כזה הוא סיבה טובה לפגישה אצל הפסיכולוג. אני לא מצליח להתרגל לסיפורים והם מלחיצים אותי ומהלכים עליי אימה. מה שכן – אני לומד להגיד דפיברילטור, כי בכל אירוע כזה כמעט, בשלב מסוים מתקיים טקס שתכליתו מתן הטבות או קשירת כתרים לראשיהם של מתנדבים מצטיינים. המתנדב מוזמן לבמה, מוענקת לו תעודה ואז הוא זוכה גם במתנה. המתנה היא בדרך כלל – דפיברילטור. ובכל פעם, זה מדהים אותי מחדש. איזו מין מתנה משונה היא זאת? זה כמו לקנות לשוטר מתנה אזיקים. זאת לא מתנה. זה כלי עבודה. פעם שמעתי במסיבת בר מצווה דרשה שנשא הרב עדין שטיינזלץ, ההוגה והפרשן הגדול שגם זכיתי להכיר אישית. הוא פנה אל נער הבר מצווה ואמר לו: המתנה שאנחנו מעניקים לך כשאתה נעשה בר מצווה היא מתנה מוזרה מאוד. בגדול אלו 613 חוקים והגבלות ומשימות. איזו מין מתנה זו? ואז הוא הסביר: הסיבה היא שלכל אחד נותנים במתנה את מה שהוא אוהב. לילד נותנים אייפד, ולספורטאי אתגרי, מטפס הרים למשל, נותנים במתנה פסגה קשה ומאתגרת חדשה שהוא לא הכיר, כי הוא אוהב אתגרים, אז נותנים לו אתגרים. ואנחנו עם של אתגרים על כן אנו נותנים לנער בר המצווה חבילה של אתגרים. כך אמר הרב וכולם חייכו חוץ מנער הבר מצווה עצמו, שהיה נדמה לי שהוא דווקא כן היה מעדיף אייפד. כבר כמה פעמים רשמתי לעצמי שהמחזה הזה באירועי איחוד הצלה הוא דבר מדהים: המתנדבים חושקים במתנה הזו. הם מתחרים ביניהם מי יקבל אותה כשבסך הכל מדובר בכלי עבודה, שמאפשר להם לעמול קשות להצלת חייו של מישהו אחר. זה מדהים איך הכלי הזה הפך למתנה הכי נחשקת. המתנדבים והמתנדבות יורדים מן הבמה ומחבקים את הקופסה הכתומה הזאת כאילו יש בה את כל מכמני עולם. והתמונה הקטנה הזאת מלמדת אותי על מנוע ההתנדבות יותר מסרטוני הפעילות שאותם אני דווקא מקפיד להחמיץ.

באירוע השבוע, שנועד למתנדבי אשדוד ובנות זוגם, חלוקת הדפיברילטורים הייתה ארוכה מהרגיל וגם נשאה אופי אחר לחלוטין: את המכשירים תרמו והעניקו למתנדבים הנבחרים משפחות שכולות, שאיבדו את יקיריהם במערכה האחרונה, בשבת השחורה ובימי הלחימה.

משפחה משפחה הם התייצבו, נשאו דברים,  הזכירו את יקיריהם ענדו את המכשיר כמו תכשיט על כתף המתנדב שנבחר, התחבקו והצטלמו. וממשפחה למשפחה ומסיפור לסיפור הלכו העיניים והצטעפות דמעות, והלב הלך להתכווץ מרוב כאב ומרוב רצון לעזור ולחבק. וכך זה הלך והתקדם. עוד משפחה ועוד משפחה, עוד מתנדב ועוד מתנדב, עוד דפיברילטור ועוד דפיברילטור ואז כשחולק המכשיר האחרון והאולם כולו היה גוש של בכי והתרגשות, שמעתי את המנחה מכריז בחגיגיות: "ועכשיו גבירותיי ורבותיי, קהל יקר, לחלק האומנותי. קבלו את קובי אריאלי".

נו, מה עכשיו? מאיפה מתחילים?האמת, שהיה לי מזל. המזל הוא, שזו לא הייתה הפעם הראשונה. כשאתה גם סטנדאפיסט וגם דתי אתה נתקל לעיתים בתאונות ליין אפ מן הסוג הזה. ב-2013 נבחרה לכנסת ידידתי חברת הכנסת שולי מועלם רפאלי. זו הייתה בשורה גדולה. שולי הייתה מוכרת עוד קודם לכן בזכות פעילותה הציבורית ובזכות היותה אלמנתו של אל"מ משה מועלם ז"ל שנפל באסון המסוקים, ועל כן החליטו חבריה ותומכיה לערוך לה מסיבה לרגל היבחרה. נבחר אולם בכפר סבא, הוזמנו כל החשובים והאוהבים והתוכנית האומנותית הוטלה על שכם עבדכם, גם בגלל שג'רי סיינפלד בדיוק היה תפוס וגם בגלל הכרותי והערכתי את כלת המסיבה. מאחר ואני אכן מכיר את שולי, וגם הייתי מוזמן מן הסתם למסיבה הזו גם אילולי הייתי מופיע בה, באתי מוקדם והשתתפתי במסיבה מתחילתה. ובכן, להלן תוכנית הנאומים והברכות בערב, מילה במילה, חי נפשי שאיני מחסיר או משנה דבר:

ראשון פתח המנחה ד"ר אבי רט שציין כי זה אתה הוא שב מביקור עם קבוצה באושוויץ בירקנאו ואף האריך להסביר שחוט דק אמוני ולאומי קושר בין האתר ממנו הוא שב לבין המסיבה הנערכת הערב. מיד אחרי הביקור הקצר באושוויץ, שהכניס את הקהל לאוירה הנכונה, הוזמנה לבמה הנואמת הראשונה  שהייתה נציגת יד לבנים שבשם משפחת השכול תיארה את פועלה הברוך של שולי בתחום הזה וסיימה בברכה מרגשת ודומעת כשאיתה דומע כל האולם ומריע בהתלהבות רוויית כאב. המנחה הודה בחום למברכת והזמין את המברכת הבאה,  הלא היא נציגת החברות של שולי מהמחלקה האונקולוגית (שולי מועלם התמודדה בעבר עם מחלת הסרטן והבריאה), גם אלה שאיתנו וגם אלה שלצערנו כבר לא. ובכל פעם שהיא כינתה את שולי "אחותנו", שטף גל של בכי את האולם. רק אז עלתה לבמה בתה של שולי שנשאה נאום נפלא וקורע לב, ואז, כשכבר נשמעו בבירור אנקות צער מכל עבר כמו בהלוויה, וכל מי ששהה באולם, כולל המלצרים, הסאונדמן, אחת שהגיעה בטעות ומשגיח הכשרות געו בבכי – שב המנחה למקומו והזמין, הניסוח המדוייק היה, אם אני לא טועה, "וברוח הדברים הללו" – את מר ק. אריאלי לתכנית האמנותית.

עליתי לבמה, נטלתי את המיקרופון ואמרתי: "לאלה מכם שאינם דתיים – ברוכים הבאים למסיבה של דוסים. אל תכעסו – כך אנחנו שמחים".