ב4.11.95 בשעה 15:00 שעון ניו יורק שהינו בחדר שהוקצה לנו בדירתם הקטנה של חברנו יצחק ומיכל בברוקלין. היינו זוג צעיר ותינוק שהגיע לבחון את החיים החדשים של החברים ונחתנו בעיר הגדולה רגע קודם לכן. אני זוכר, אגב שכסא על ידי במטוס לניו יורק ישב אחד, אהוד ברק, שכיהן אז, אם אינני טועה, כשר הפנים בממשלתו של יצחק רבין (וטס כאחד האדם במחלקת תיירים!). לאחר הנחיתה, כשקמנו והתארגנו לרדת מהמטוס, התבלבלנו ונעלנו כל אחד נעל אחת שלו ואחת של חברו וכך נכנסתי לנעלו של הרמטכ"ל המעוטר ביותר בתולדות ישראל. היא, אגב, מידה 41. כמו שלי.
אני זוכר שנמנו מנוחת שבת רוגעת אחרי ארוחה דשנה שהפגישה אותי לראשונה עם שפע יהודי-אמריקאי כמותו לא הכרתי, כשלפתע איצ'ה חברי פתח את הדלת בבעיטה, ממש בעט בה, ובעודנו מתעוררים בבהלה ומנסים לכסות את עצמנו הוא נתן צעקה: ירו ברבין. זה היה בעיצומה של שבת בניו יורק ולא יכולנו להדליק טלויזיה או להתעדכן טלפונית, אבל יעקב, אחיו של יצחק, ישב בירושלים ועדכן אותנו באמצעות דיווחים שוטפים לתוך – יסלחו לי הקוראים הצעירים – המזכירה האלקטרונית. שמענו על היריות, על הרצח, על לכידת הרוצח, על קביעת המוות, על ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה בצער רב וביגון קודר.
כעבור שבוע שבנו ארצה, רגע לפני המתוכנן. היינו צעירים מאוד, אני הייתי כבר מעורב מעט פוליטית ותקשורתית אבל ממש בשיעור מזערי ובכל מקרה לא יכולנו להמשיך בטיול. התחושה היתה שמשהו גדול ובלתי נתפס מתרחש בארץ. אחרי כמה ימים דיברתי עם אמי בטלפון. איפה אבא? שאלתי. אין עם מי לדבר, היא ענתה. הוא צמוד לרדיו כל היום. עזוב אותו. הייתם צריכים להכיר את האיש כדי להבין איזו דרמה זו היתה עבורי. חזרתי ישר לתוך בור עצום של טראומה ושל כאב. זו היתה תקופה מכוננת ממש, במלוא מובנה של המילה. חווייה טוטאלית, מוחלטת שכיסתה את כל החיים והגדירה אותם מחדש. אבל היא היתה, והיום אני כשיר הרבה יותר כדי להבין את זה, מרתקת באופן המנוגד שבו היא תקפה כל צד של המפה הפוליטית והחברתית דאז. כי בגדול, היא נחלקה לשני סוגים עיקריים: זעם ועלבון. הצד שראה את עצמו כצד של ראש הממשלה המנוח, היה שבור, כאוב ומזועזע עד עמקי נשמתו והתמלא זעם נורא. הצד האחר היה מזועזע מן הרצח לא פחות, המום ואינו יודע את נפשו, אבל עוד לפני שהוא הספיק לעשות עם זה משהו הוא כבר מצא את עצמו מואשם, קולקטיבית ברצח, מה שהחליף את רגש הכאב הבסיסי בסוג של עלבון מפעפע שאני יכול ממש להרגיש אותו בגוף שלי עד היום. בחסות הדינמיקה הזו, שאני כמעט בטוח שהיא היתה בלתי נמנעת, מצאו את עצמם מאות אלפים מוגדרים בתוך מחנה במסגרת חלוקה מחדש. אני עצמי, למשל, לא הייתי שייך בשום צורה למחנה שהפגין נגד אוסלו ולמחנה שהזהיר מפני מתווה השלום של רבין. הייתי צעיר חרדי ששבטית היה קרוב כנראה אצל דעות הימין, אבל מעשית זה בכלל לא עניין אותי. החודש שלאחר הרצח כלא אותי עמוקות בתוך מחנה, נתן לי זהות והעניק לי במתנה ערכה שימושית שמורכבת בעיקרה מהאחד החומרים הכי מסוכנים בסביבה: עלבון.
ומאז הוא המשיך לפעפע, העלבון הזה. הרצח הנורא והאפקט המיידי שהוא יצר הקדים לזרוע את החלוקה הדיכוטומית שכנראה לא היה מנוס מלהגיע אליה. ימי הזיכרון לרצח רבין הם עבורי ימים טעונים מאוד, במקום מאוד עמוק וזהותי. הם מוגדרים אצלי גם כטראומה לאומית אבל גם כטראומה אישית. כבר שנים ארוכות שאני בעיקר חש בהם טעם חמוץ מאוד של אכזבה ממה היה יכול להיות היום הזה וממה שנהיה ממנו בפועל. זכרון הרצח היה יכול להיות מנוף אדיר לחיים משותפים, זאת מהסיבה הפשוטה: הזעזוע מן הרצח היה ועודנו קונצנזוס ישראלי מקיר לקיר. הכאב על המעשה היה שווה בעוצמתו בכל פינה בישראל. והנה, במקום שהוא יאחד, באופן טבעי, הוא עשה, במשך שנים, בדיוק את ההיפך. יום הזכרון הפך להיות היום המדגיש ביותר את הפערים בין הזועמים ובין הנעלבים. זוהי ההחמצה הראשונה.
בלב תל אביב השקטה ניצבת ישיבת היישוב החדש. מוסד ישן, אליטיסטי ומצויין שמחנך דורות של תלמידי חכמים ואנשי דרך ארץ. זהו אחד המוסדות הדתיים המרשימים ביותר. אני מכיר אותו היטב למרות שלא למדתי בו. רבים מאוד מחבריי למדו והתחנכו בו, ביניהם דמויות מוכרות מאוד בנוף הישראלי והיהודי. יש למקום היסטוריה ואופי והווי עשיר ומיתוסים ואגדות כמקובל במוסדות מהסוג הזה. ישנה דמותו של ראש הישיבה המנוח שחקוקה בלב כל הבוגרים, הסיפורים על חינוכו הנוקשה ועל שיטותיו המיושנות ליצור סמכות, עולם מלא ומגוון של כמעט מאה שנות מוסד.
בין השנים 1985-1990 היה למוסד הכבוד המפוקפק שהוא היה מוותר עליו, כנראה, לארח בין כתליו אחד, יגאל עמיר. הוא למד שם ואף השלים את חוק לימודיו לפני שהמשיך ללימודים גבוהים. חברי השופט יאיר חסדיאל פרסם לפני שנים סיפור נשכח ודי מזעזע על כמה חוויות שהיו קשורות בעמיר הצעיר בשנות לימודיו שם ואז שמתי לב לנתון מטורף: המקום הזה, המקום המרתק הזה, רחוק מעין הקורא והאזרח הישראלי. הוא ברובו לא שמע על המוסד הזה ולא ידע על קיומו. האם העובדה שעמיר למד בישיבה הזו רלוונטית למעשה הרצח? אני בטוח שלא. האם הדיון על כך, השיח על אודות העניין, רלוונטי לנושא? בוודאי שכן. עקרונית, מעניין אותי לדעת כל פסיק מחייו של הרוצח: מי היתה הגננת שלו, מה היו יחסיו עם השכנים בבניין, האם הבחור מהמכולת פעם נתן לו סטירה ולכמה יחידות הוא ניגש באנגלית. האם הוא היה תלמיד טוב? האם הוא היה תלמיד אהוד? מה חשב עליו הרב הנזכר, הקשוח? הבדיחה החרדית מספרת שבליל ה4.11.95 התגנב הרב יהודה הנ"ל למשרדו, פתח ברעדה את ספר התלמידים והוסיף מתחת שמו של עמיר "אין תוכו כברו". הבדיחה הזו מיותרת. לא היה לרב יהודה ממה לחשוש. הנתון הזה כמו עוד הרבה נתונים שקשורים, באופן אישי, לרוצח עמיר לא מדוברים ולא נידונים. כבר שנים שאני מתוסכל מהעניין הזה: איך יכול להיות שאנחנו יודעים כה מעט על אישיותו של הרוצח, על עברו, על מבנים נפשיים שיתכן והם רלוונטיים? לאן נעלם כל הכישרון הדוקומנטרי הישראלי כשמדובר באישיות המרתקת הזו שהתחקות אחר מכמניה קריטית להבנת האירוע? אני מאמין שכל זה נדחק לטובת הריב המחנאי הגדול והבלתי נגמר. מאחר והושקעה אנרגיה אינסופית בהאשמה ובביקורת כלפי מחנה הימין, הוזנח קמעה הרוצח עצמו ושקע בתוך דמדומי מאסר עולמו. והנה, הנה זו עוד החמצה אדירה: הוחמצה ההזדמנות לעיסוק בצמד המילים הקריטי באמת לכל העסק: לא תרצח. היום הזה היה יכול להיות מנוף אדיר לעיסוק אובססיבי ובלתי פוסק בקדושת החיים. לקין והבל, לטוהר הנשק, לסוגיות מוסריות שסביב חיי אדם לקביעה הבוגרת והבלתי מתפשרת שכל ריב הוא לגיטימי ובכל עוצמה שהיא, אבל אל לו להתקרב אפילו לחייו של אדם ובכלל לא לגופו. במקום זה מתעסקים בזוטות ובשטויות, בפוליטיקה ובמחנות. איזה פספוס.
זהו יום חשוב וקריטי שאפשר להפיק ממנו הררי חינוך. אסור לבזבז אותו על פוליטיקה.
