תמונת נצחון

בלילה שבין ראשון לשני הלכתי לישון מוקדם. בשעה מאוד מאוחרת לפנות בוקר התעוררתי פתאום משום מה ואשתי, שהיתה ערה משום מה, ממש ניצלה את זה שגיליתי סימן חיים ופצחה בשיחה. זו היתה יכולה להיות פתיחה נהדרת לקטע סטנדאפ זוגיות קלאסי שבו בת הזוג לעולם לא תעיר את בן הזוג אבל כשהוא מגלה סימן חיים כל שהוא – היא כבר ישר על הראש שלו עם מונולוג, הבעיה שמה שהיא אמרה לי לא עונה בשום צורה על אב הטיפוס של מונולגים מהסוג הזה. אשתי הצדקת ניצלה את הרגע הזה כדי להגיד לי בהתלהבות: הי! שחררו שני חטופים!

ואני התעוררתי לגמרי ושקעתי לתוך הדיווחים. לא לגמרי הכרתי את כל הפרטים אבל היא, שמכירה כל חטוף על כל פרט בביוגרפיה שלו סיפקה לי את כל מה שחסר וכמו כולנו צהלתי ושמחתי וליוויתי את לואיס ופרננדו כל הדרך לתל השומר אל משפחותיהם ואז נרדמתי בחיוך מתוק כשבדמיוני שני ארגנטינאים חמודים ותשושים מחייכים מלוא פניהם.

בבוקר כבר הגיע הותרו לפרסום ארור. שני לוחמי צה"ל עדי אלדור ואלון קליינמן שנפלו בקרב. כרגיל אצלנו התערבבו הרגשות והכל הסתבך. מעל העצב הנורא על הנופלים ריחף ענן של שמחה ותקוה בגלל השבים. תיאור הפעולה החל לצאת טיפין טיפין. תמונות ומראות ופרטים ואפילו ציטוטים ורסיסי שיחות. ומיליוני הישראלים הדוויים שעד לרגע זה ראו בדמיונם רק שני ארגנטינאים חמודים ותשושים מחייכים בשמחה, יכולים היו, כתוצאה מהדיווחים להוסיף לתמונה גם נתח אסאדו ענק מסתובב לאיטו מעל אסכלה. אח, איזו תמונה! אין כמו ארגנטינאים שמחים ואין כמו לואיס ופרננדו ומשפחותיהם ואין כמו צה"ל והשב"כ. איזה כוח עצום היה בתמונה הזו. הן בעזה נותרו עוד 137 חטופים והבוץ גדול וחוסר הידיעה מטריף, אבל התמונה הזו החזירה את האמון בצה"ל ובכוחו הבלתי מוגבל ונתנה תקווה להמשך והוכיחה שהחטופים בראש מעייני כולם והשפילה את האוייב ושמחה את הלבבות.

איני יודע כמה מהקוראים שמעו את השם "רבי אלתר". תשאלו כל חרדי מגיל מסויים והוא יידע בדיוק במי מדובר. אלתר יאכניס ז"ל היה מורה בתלמוד תורה ליד ירושלים שלפני 35 שנה החליט לעשות משהו עם כשרון המשחק הקומי שלו ועם כשרונו המוסיקלי והחל להוציא לשוק קלטות שמע ובהמשך גם קליפי וידאו שהוא יצר סביב עולמם של הילדים. זו היתה יוזמה מאוד במקומה. דור אחד קודם לכם, הדור שלי, לא זכה לשום אלטרנטיבה תרבותית. מצד אחד ניסו ככל שניתן לסגור את הילדים מפני העולם התרבותי שבחוץ ומצד שני כמעט ולא סיפקו לו שום אלטרנטיבה אחרת. הילדים החרדים בני דורי נאלצו לבחור באחת משתי אופציות: או לפזול החוצה, כמוני, להירשם לספרייה העירונית ולפגוש את עולם ספרות הילדים שבחוץ או לחנוק את עולמם הדמיוני ולהסתפק במה שיש. ילדים חרדים של היום כבר נהנים מעולם תרבותי עשיר שהולך ומתפתח, בעיקר בתחומי הספרות אבל גם בתחומי אמנות נוספים. לנו לא היה כלום.

פה ושם נולדו יוזמות. ספרים אחדים, בעיקר סיפורי צדיקים, תעשייה מוסיקלית מפותחת שהחלה בארה"ב ויובאה לכאן בכמויות גדולות וזה עדיין לא הספיק. פתאום הגיע "רבי אלתר" ותוך שניה חרך את כל השוק. אין ילד בתקופה ההיא שלא יודע בעל פה כל שורה מכל שיר. צריך לומר ביושר שהסחורה היתה די דלה: מילים פשוטות, חריזה מרושלת ומקרטעת ואף לא מנגינה חדשה אחת. כל השירים הולבשו על לחנים מסורתיים מוכרים מעולם בית הכנסת האשכנזי והוא גם הקפיד לבחור את הכי פשוטים והכי נדושים. אני ממש זוכר שהקלטות האלה הגיעו. הייתי כבר ילד גדול וקצת נעלבתי מהרמה:  "עננים בשמיים אולי יירד גשם היום בצהריים משיב הרוח ומוריד הגשם" שלא לדבר על ההתפתחות הדרמטית המתרחשת בבית השני: "כובע על הראש כפפות על הידיים אולי יירד גשם היום בצהריים" אוי וויי זמיר, מה שנקרא. הלהיט הכי גדול והכי זכיר של רבי אלתר היה שיר שסיפר את סיפור יציאת מצרים. שיאו של השיר היתה השורה הבלתי נשכחת הבאה: "פרעה בפיג'מה באמצע הלילה אי אי אי אי אי" (את ה"פרעה" מבטאים במלעיל וביידיש "פארוי"), זהו תיאור של הפסוק מפרשת בא המתאר את הלילה ההוא שבו הוכה כל בכור בארץ מצרים: "ויקם פרעה לילה….ויקרא אל משה ואל אהרן ויאמר: קומו צאו מתוך עמי…". והנה, בתוך כל הזלזול המסויים בטקסטים ובלחנים, לא יכולתי שלא להבין שבקטע הזה, של פרעה והפיג'מה – היה משהו. די היה בכך שגיליתי שגם היום, בגילי, אין לי שום דרך לדמיין את יציאת מצרים מבלי שבלב ההתרחשות, לצד המים הניצבים כמו נד ועם העבדים שנס המדברה בראש זקוף, משארותם צרורות על שכמם, מתרוצץ איזה תות ענח אמון, עם המתקן הפרעוני המוזר הזה של הפסים בזהב ושחור על הראש ופיג'מת פסים מפלנל על גופו המלכותי. מה שאומר, בפשטות, שאלפי אלפי ילדים חרדים, כבר כמה דורות מצליחים לדמיין היטב, בעזרת שורה אחת מפוצחת בכשרון את הסיפור המכונן הזה וזה דבר גדול מאוד.

לפני שבוע נפטר רבי אלתר בירושלים. הרבה נאמר אחרי מיטתו. כולם זכרו ודיברו על פרעה ועל הפיג'מה. באתר "כיכר השבת" מצאתי קטע נהדר שכתב אלי גוטהלף שגם הוא גדל על החומרים האלה וההגדרה שלו היתה כל כך מדוייקת עד שאני שמח לצטט אותה כאן: תמונת נצחון! רבי אלתר, הוא כותב, העניק לדורות של ילדים תמונת נצחון. הרי הכח של השורה הזו לא היה רק בכך שהיא הצליחה להעביר את הסיטואציה, היא הצליחה להעביר גם את תחושת וחוויית הניצחון והחירות. הכי פשוט, הוא ממשיך. זה כמו לדמיין את יחיא סינוואר רץ באמצע הלילה, בפיג'מה, מחפש את גלנט כדי להיכנע. הכי פשוט.

חמוד אלי ויפה אמר. ותודה לר' אלתר ז"ל על פרעה ועל הפיג'מה. תמונת נצחון הוא ביטוי מסובך קצת. הוא אפילו מצא את עצמו נדחק לכמה ויכוחים בשבועות הקשים האחרונים. אני דווקא ממש מחבב אותו ומכיר בקיומו ובצורך שלנו בה, בתמונה. זוהי לא תמונה במשמעות תצלום, אלא במשמעות מראה וצורה. יש דברים ורגעים במלחמה שאומרים הרבה יותר ממה שהם בפועל ועל כן הם תמונת נצחון. היו לנו כל כך הרבה כאלה במערכה הזו, לצד כל התמונות הרעות והקשות. רובן קשורות, ובצדק, להצלתם של אחינו ואחיותנו החטופים. כל חטוף ששב לגבולו הוא תמונת נצחון. לא כל שכן אם זה קרה בידי גיבורי צה"ל וזרועות הבטחון. שיבואו עוד ועוד. ושננצח במלחמה הזו. גם אם סינוואר עוד לא רץ לגלנט, כל חטוף שחוזר, כל הישג של צה"ל הם פס בפיג'מה. בסוף הוא עוד ירוץ. באמצע הלילה.