‏כשאדם נושא אישה, הוא מקבל עמה כנדוניה גם משפחה חדשה. זו יכולה להיות מתנה
טובה וזה יכול להיות חורבן החורבנות. תחשבו על זה: פתאום באמצע החיים – משפחה
חדשה. למי יש כוח, תגידו, באמצע החיים, לחברויות נפש חדשות? במיוחד כאלה שאי
אפשר להגיד להם לא? תכלס, צריך הרבה מזל בדברים האלה.
ולי עצמי – היה. כל המשפחות שקיבלתי כנדוניה דרך נישואין, טובות ומשובחות, מהן שהן
נכס של ממש. אני זוכר שאת הדברים האלה אמרתי לפני כמה שנים ביום ההולדת של צביה
אבטיחי, בת דודה מדרגה שניה שקיבלתי כנדוניה כשהתחתנתי. אני זוכר שבהתחלה,
כשהוצגו בפני בני הדודים צביה וברוך אבטיחי, הדבר הראשון שחשבתי עליו היה גם הדבר
הראשון שאתם הקוראים חשבתם עליו הרגע, כשנחשפתם לשם הזה והוא: איזה שם
מצחיק! זו הייתה תקופה כזאת, שאנשים היו כל כך להוטים לעברת את שמם וכל כך אהבו
את השפה עד שלא ממש התייחסו לזוטות כמו מצלול וקונוטציות. קנפלמכר היה לכפתורי,
ארבוז לאבטיחי ובטח יש אי שם אלפנט שהפכו לפילפילוני. הנתון הזה חשוב גם לדברים
שיסופרו כאן מייד.
צביה האהובה היא ידידתנו מאז. אשה מרשימה וחכמה מאין כמותה שכולנו אוהבים
ומעריכים. ממובילות התרבות וההתנדבות בעירה רחובות. היא ואחיה ייצגו את האגף
החילוני במשפחתנו הרחבה שבין כל חלקיה שוררת אהבה גדולה, גם אם הקשר רופף מעט.
יש הרבה הווי משותף וזכרונות משותפים וגם פה ושם נצנוצי דמיון גנטי כלשהם, שבכל פעם
שמגלים אותם הלב קופץ משמחה. גם את ברוך ז״ל, בעלה שנפטר לפני כמה שנים הכרתי,
אבל פחות. הוא היה איש של צורה, מבוני הארץ. רוב חייו עסק בחקר חקלאי ואז הסב את
מקצועו לאהבתו הראשונה, נגרות, ניגר ובנה בחריצות בנחלת המשפחת בכפר בילו. ידעתי
שהוא יתום צעיר בן לאב שנתן את נפשו על בניין הארץ, אך לא ידעתי פרטים ודמותו
האצורה והשקטה תמיד סיקרנת אותי.
אז מה אני רוצה מהחיים שלכם עם כל הסיפור הזה? לפני שבועיים דברתי עם צביה, כדי
להזמין אותה לאירוע משפחתי והיא התנצלה על שלא תוכל לבוא כי היא בצפון. מה עכשיו
צפון? שאלתי, והיא הורתה לי לשבת ולשמוע ״סיפור ישראלי״, כהגדרתה. ובכן, כשהכירה
לפני שנים את ברוך אבטיחי בעלה היא נזכרה כי את השם הייחודי הזה היא כבר שמעה
קודם לכן. היא נזכרה שפעם ראתה בגבול הלבנון אבן זיכרון, אנדרטה לזכרו של מישהו
שנשא את השם הזה. כששאלה את ברוך התברר שזו אכן אנדרטה לזכר אליהו אביו ז״ל,
שהיה שוטר, נוטר ולוחם וב1938 יצא בהתנדבות כחלק מיחידה עלית לאבטח את מקימי
גדר הבטחון בגבול הצפון, שם נרצח בידי כנופיה ערבית. ברוך היה אז ילד בן ארבע שגר עם
אמו בתל אביב. אליהו אבטיחי ז״ל היה גיבור של ממש ושמו יצא בכל הישוב דאז. הוא קבור
בקבר האחים בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב. חבריו הקימו לזכרו אנדרטה באזור
קיבוץ אביבים. מאז, סיפרה לי צביה, נעלמה האנדרטה הזו. ברוך ניסה לאורך עשרות שנים
לחפש אותה ללא הועיל, והניח כי כנראה נהרסה.
‏את המשך הסיפור אתם אולי מכירים כי הוא התפרסם בכמה מקומות: לפני זמן קצר אור פז
עברי, מג״ד 8112 שהכיר היטב את הסיפור וגדל עליו, נתקל ב״ספר הגודרים״ ובו מופיע
תיעוד שהזכיר לו את אליהו הנערץ עליו והחליט להקים מחדש את האנדרטה. הוא ביקש
מפקודיו לאתר לו בני משפחה אפשריים של אליהו אבטיחי. הם כמובן חשבו שהוא צוחק
עליהם, כי אין שם כזה, אבל מהר מאוד הם מצאו את בני משפחתי צביה, בתה יעל, בנה
אליהו ואחרים ולפני כשבוע, בנוכחות כל צאצאיו של אליהו, חיילי גדוד המילואים ואורחים
רבים, חודשה האנדרטה ועליה נכתבו קורותיו יוצאות הדופן של אליהו אבטיחי ז״ל.

זהו. כאן הסיפור הזה נגמר אבל הוא כל כך יפה וכל כך מרגש, ובעיקר מלא כוח ועוצמה.
אותי הוא מרגש מפני שהוא מוסיף לי עוד נדבך על דמותם המרשימה של צביה וברוך ואני
מיצר על כך שלא הצלחתי לדלות ממנו את הסיפורים האלה בחייו ורק להיחשף אליהם לאחר
מותו. נפגשתי השבוע לשיחה עם בתו יעל ממנה הבנתי ששתיקת הענווה הזאת אפיינה את
כל חייו. הוא מעודו לא נפנף ב״ייחוס״ הזה ואפילו לא דיבר עליו. אני לא מספר, אמר לה
פעם, מפני שלא יאמינו לי.
‏אז רק רציתי לומר לברוך ז״ל ולצביה, תיבדל לחיים ארוכים, שאנו גאים מאוד להיות בני
משפחה שלהם ובאמצעותם להבין משהו על האנשים שבנו בגופם את המקום הזה. ולמג״ד
המופלא שהוביל את היוזמה הזאת צריך להצדיע בהערצה ולאמר בפשטות שהסיפור הזה
יוצק ביטחון אדיר ותחושת אופטימיות שאין לה סוף של אמונה בכוחנו. עם כאלה מג״דים
שהם חלק בלתי נפרד ממורשת הקרבה והגנה בת 90 שנה ויותר – אף אחד, באמת אף
אחד, לא יוכל לנו. ואיזה שם מתוק זה אבטיחי?