כבר חשפתי לא פעם את אהבתי הרבה לרכבת ישראל. אני מודה ומתוודה שהאהבה הזו די מפתיעה: אני טיפוס כבד ומפונק מעט שרגיל במשך שנים להתנייד במכונית וצפוי היה ששאונה ועשנה ירחיקו אותי, והנה ההיפך קורה: אני הולך וזונח את הנסיעה הבינעירונית במכונית לטובת השימוש בתחבצ מטיפוס רכבת ישראל ונהנה מכל שניה. זה קשור כמובן למהירות הנסיעה ולהימנעות מעונש הפקקים המר, אבל אני נאלץ להודות שגם לקורות אותי בתוך הקרון יש תפקיד מכריע בחוויה. אין הרבה מקומות שבהם אפשר לצפות באנשים אחרים, במעשיהם ובהתנהגותם מבלי להיחשב תמהוני במקרה הטוב או טרדן במקרה הרע. בקרון זה לגיטימי.
ובכן רכבת ישראל מירושלים להרצליה עוצרת בדרך בנתב"ג, מה שהופך חלק ממנה לתא מטען של בואינג. אנשים נגררים עם מזוודותיהם את תוך הרכבת, בשעה שאיש לא חשב להכין עבורן חלל אחסון ועל כן הן תופסות כמה וכמה מקומות, לעיתים מתוך התחשבות ולעתים ממש לא. כמות המושבים ברכבת מוגבלת בשעות העומס ושליש מהמושבים תפוס בידי מזוודות ותיקים. לא לעניין בכלל.
הנה, זה מה שראיתי השבוע כשהרמתי את עיני והבטתי אל רביעיית המושבים שמולי בקרון העמוס: במושב הפנימי, צמוד לחלון, ישב מכווץ ומקופל בחור צעיר ומתולתל שיער, אוזניות קשת לראשו והוא מרוח על החלון מחוסר מקום (להלן: החילוני). ממולו, בכסא הנגדי, ישב בחור חרדי, חסיד בלז למראהו, גם הוא דחוק מחוסר מקום, אכל סנדוויץ' ודיבר בטלפון בקולי קולות, ביידיש במבטא שנשמע לי אמריקאי. בחיקו הוא החזיק צרור מטלטלין, שקיק תפילין וכובע חסידי ומסביב, על כל ריבוע המושבים, היו פרוסות מזוודות ממזוודות שונות, בגדלים שונים, כשהגדולה שבהן היא תיק דאפל ענק, בגובה אדם כמעט, שעמד במרכז הריבוע, נטה אל עבר החלון וכמעט מחץ פיסית את "החילוני".
אוי, זה היה מראה נורא. אני הוצפתי מייד בקשת רגשות שליליים, האחד מר מחברו. זה ממש הכאיב לי והכעיס אותי ודרך לי על כפתור מצוקה אפשרי. מה זה, אמרתי לעצמי. מה זה. הוא לא מתבייש? ולמה ככה? ועוד בימים הטעונים האלה, כשהכל כל כך נפיץ וממילא כל העיניים נעוצות בך. ככה להתנהג בגסות, במרחב ציבורי? אז אתה חוזר מהישיבה לברוקלין. סבבה. אז מה, כל הרכבת שלך?
כאן צריך להסביר למי שלא יודע, בן המיעוטים באשר הוא מרגיש את עצמו מייצג ואחראי לכל בני שבטו ומיעוטו. בימים כתיקונם לא אחליף עם החסיד האלמוני שפגשתי ברכבת מילה וחצי מילה ואני בקושי דובר את שפתו, אבל אם חס וחלילה מישהו יתקוף אותו בשל חרדיותו, ברור שאזנק כנמר לעזור לו כאילו אני הרב אייכלר בכבודו ובעצמו, כן? באותה מידה כשהוא עושה פאדיחות, ועוד בקרון שלי, אני מרגיש מאויים ואחראי לעניין.
בקושי הצלחתי לעצור את עצמי שלא לקום ולהעיר לו. בסוף החלטתי שלא. התאמצתי להסיח את דעתי אבל לא הצלחתי. עטיתי אוזניות על אוזניי והפעלתי ספוטיפיי. נפלתי על קטע חסידי כבד של זנוויל ויינברגר שטירגר אותי עוד יותר, כי הוא הדגיש בהגזמה את הזיקה שלי לארוע ולפדיחה. כיביתי את המוסיקה ושקעתי בשרשרת של מחשבות רעות וקשות. עליו. ועל מה שהוא מייצג. ועל הקבוצה שלו. ועל הצורה שלו ועל הסנדוויץ' שלו ועל הריח של הסנדוויץ' שלו. ועל החרדים. ועל ההפגנה. ועלי. ועל למה זה צריך להיות ככה. ואיזה בהמה. מה הוא לא רואה? הוא לא קולט? כמה אטום יכול הבן אדם להיות. ופה ושם נכנסו עוד כמה מחשבות, מסוג אחר. על הבטחון העצמי המופרז שלו. ועל זה שהוא בטוח אמריקאי כי רק לחרדי אמריקאי יש כזה אומץ וכזו נוכחות בטוחה בעצמה. ומה ההבדל בינינו בעצם. ואם הוא אמריקאי הוא פעמיים פרזיט. גם לא פה וגם לא משרת. והתחלתי להזיע, מרוב עצבים, ושנאה, כידוע, היא חומר חמוץ. אז היה לי חמוץ ורע על הלב. ופתאום קיבלתי הודעה בטלפון ובכלל לא פתחתי אותה כי הייתי באמצע לשנוא ולהתחרפן.
באזור גשר מודיעין כבר הייתי כשיר דיי להצטרף לאיזו קבוצה אנטישמית. הרכבת היטלטלה מעט וכל טלטול כזה הפיל את התיק העצום על הראש של החילוני וכמעט ריסק לו את האוזניות. "איך?!" שאגתי בתוך הראש שלי. מה אתה דפוק? די ביסט אין גאנצן משיגע?
ואז צלצל הכרוז והודיע ש"הרכבת תיכנס מייד ל תחנת נמל התעופה בן גוריון הנוסעים מתבקשים להקפיד שלא להשאיר חפצים וציוד אישי ברכבת" והבחור החילוני הסיר את האוזניות, קם בלחץ מתחת לתיק הגדול, נטל את התיק הענק ואת שתי המזוודות הנוספות שהיו שלו ודחקו את מקומו של שכנו החסיד שנפרד ממנו בנפנוף ובחיוך, וירד מהרכבת בדרכו לטיסה לאנשהו. שולם, או אהרלה או שיעה'לה המשיך לדבר בטלפון ואני נותרתי מולו עם צחוק גדול ועם בושה גדולה הרבה יותר ובאמת שאם הסנדוויץ' לא היה עם טונה הייתי קם ומחבק אותו מכל הלב.
