זו הייתה שיחת מטוס סטנדרטית. כזו שמתנהלת כשהגוף מעוות בזוויות משונות והראש נחבט כל העת בתא המזוודות שלמעלה. נוסעים אחרונים עדיין עשו דרכם בתווך ואני עמדתי ושוחחתי עם צבי, אותו הכרתי דקה אחת קודם לכן. צבי עומד בראש ארגון שמוציא קבוצות לסיורים בפולין והוא יושב כאן במסגרת קבוצה כזו שטסה לקרקוב. גם אני הייתי במטוס בנסיבות דומות. הוא ותיק, חכם וידען על כן אני מוציא ממנו את מירב האינפורמציה. הוא בקי בכל האתרים, יודע מה חשוב ומה פחות, מעניק טיפים והמלצות ואפילו מכיר מחירים בחנויות, מוזיאונים ומוסדות תרבות.
עוד ועוד נוסעים עולים ואנחנו כבר מפריעים לצוות ולכולם, על כן אנו נאלצים לסיים את השיחה ורגע לפני שאני פונה ושב למקומי הוא מחזיק בי ואומר לי עוד משהו: "זו הפעם הראשונה שלך מאז השבעה באוקטובר כן?" הוא אומר. "אז תראה שהכל יראה לך אחרת. לגמרי לגמרי אחרת". והוא היה כל כך נחרץ וטוטאלי בקביעה הזאת עד שהייתי בטוח שהוא צודק. רק בהמשך יתברר לי עד כמה.
מסע לפולין. קבוצה של עיתונאים ועיתונאיות ואנשי תרבות ישראלים. אנחנו נמצאים כאן במסגרת מסע בעקבות החסידות שיש לי הכבוד להוביל. זאת קבוצת לימוד עיונית שמנסה להתחקות אחרי שורשיה של תנועת החסידות, לערוך הכרות איתה ועם מורשתה. הנסיעה לפולין, מטרתה כפולה גם לראות את המקום בו נבטה ונולדה התנועה הזו, שמאות אלפי מבני העם היהדות התחממו לאורה וגם לראות את המקום שבו רובם עלו בסערה השמימה. רוב הנוסעים בטיסה אינם קשורים אלינו. הם חסידים מהארץ ומניו יורק שנוסעים להשתטח על קברו של רבי אלימלך מליז'נסק. עוד ידובר בו.
לצידם אנחנו. קבוצת עיתונאים שאולי חלמו, חוץ מן ההשתלמות המקצועית והעיונית גם על רגע של ניתוק. איזה ניתוק ואיזה נעליים. רובם ככולם בקשר עם מערכותיהם. אחד מאיתנו כתב בתחומי הבטחון. הוא מחזיק במכשירו הסלולרי וכל רגע אומר:"וואו". כל "וואו" כזה הוא סיבה להיסטריה. אף אחד לא חושב שזו תוצאה מפתיעה במשח ספורט.
ומרגע לרגע הכל מסביב צועק, יותר ויותר: "המצב". זה מתחיל באולם הנוסעים הנוגה בשדה התעופה שלמרות שהוא מלא ואפילו די עמוס, דוק של עצבות נח עליו ומשהו מאוד מוזר מרחף בחללו. זה ממשיך במטוס וזה מתעצם כשדורכים על האדמה הזרה. במיוחד האדמה הזו. אין רגע מדוייק או חווייה מדוייקת שבה זה קופץ, אבל הכל מורגש אחרת. הייתי כאן, בדיוק בנקודות האלה ובדיוק באתרים האלה פעמיים לאחרונה. באמת שזה שונה.
ביום השלישי הגענו לליז'נסק. זה קרה ימים ספורים לאחר תאריך ההילולה. במקום עוד היו שרידי המבקרים, אוהלי ענק היו פרושים מעל הציון ופועלים חרוצים פירקו אותם במרץ והרוח טלטלה קירות ברזנט רופפים בעוז והם נחבטו בעמודי הברזל ברעש מסתורי.
זו לי לא הפעם הראשונה על ציונו של ה"נועם אלימלך". רבי אלימלך מליז'נסק, אבי הזרם בחסידות השם את הצדיק במרכז ומקדש את האמונה ביכולותיו להמליץ טוב עבור חסידיו. המונים פוקדים את המקום הזה כל השנה ובמיוחד בימים אלה. יש דיבור קבוע, חשאי, סביב המקום הזה המשותף לכל אלה שאינם חסידים אבל פוקדים אותו בקביעות, כמוני. הדיבור הוא על כך שמקום הזה עושה משהו ללב. בוודאי ובוודאי למי שמחובר לחוויה והוא חלק ממנה, אבל גם לאחרים. כל מי שביקר במקום יידע להגיד שקורה שם משהו. בלב.
ואז, לאט לאט, זה קרה. בכניסה למתחם הוצבו שני מכולות ענקיות של נרות להדלקה לזכר הצדיק. שרידי הנרות עוד נחו בצורות פסיכדליות שונות על משטחי הפח והקירות היו מכוסים בתמונות חטופים בעזה כשביניהם כרזות גדולות של תפילות לשחרורם. הלב התחיל קצת לרטוט ואז במשכנו הלאה, כלפי מעלה ועלינו לכיוון הציון. החדרון הצר היה מואר באור צהוב עז של נורות ונרות, הרבה מתפללים השמיעו בקול פרקי תהילים. עמדתי מול הציון, החזקתי במסגרת המתכת, אמרנו פרק תהילים בכוונה ואני הקראתי בקול רם ובהטעמה את התפילה המיוחדת לשלום החטופים. וממש שם, תוך כדי קריאת המילים, הרגשתי שאני מתלעלע והמילים לא יוצאות מהפה וכשהגעתי לונאמר אמן ואמיר בר שלום כבר התחיל בתפילה לשלום חיילי צה"ל, כבר לא שלטתי בכלל בדמעות. ובבהלה משחררת גיליתי שזו היתה הפעם הראשונה שבה בכיתי מאז השבעה באוקטובר. הפעם הראשונה. היה כאב והיתה אימה והיה דיכאון וחשבון נפש וכעס וצער מצמית, אבל לא היו דמעות. בכלל. ופתאום הן באו. בגלים. עוד ועוד ועוד ובכיתי והתפללתי וכשהרמתי את הראש גיליתי באהבה רבה שמסביבי כולם באותו המצב. חבורת עיתונאים ישראלים, דתיים וחילונים, ימניים ושמאלניים, עומדים בחדר המקודש שכמעט עבור אף אחד ואחת מהם לא טבעי לשהות בו, ובוכים את נשמתם בתפילה על עצמם, עם עמם ועל ארצם. תודה רבי אלימלך.
ועוד תודה אחת רבי. זה היה מפגש מקצועי וחברתי נדיר בין עיתונאים בעלי עמדות שונות. מנוגדות. מהם שהכירו זה את זה עוד קודם לכן ואץ היו בכימות סביב דעותיהם במסגרת הטלטלה הפוליטית והחברתית שלנו. עקרונית, הקונפליקט לא הוזכר במילה, אבל רק שם, בליז'נסק, הוא קפץ פתאום, לא תאמינו איך: הטקסט שהכי מזוהה עם רבי אלימלך מליז'נסק וגם הפך לשיר יפה ופופולרי, הוא "אדרבה". "אדרבה, תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם ושנדבר כל אחד את חבירו בדרך הישר והרצוי מלפניך ואל יעלה בליבנו שום שנאה מאחד על חברו חלילה". המילים האלה, שגם מודפסות על הקיר בכל פינה שם וגם מושרות בפי כל המבקרים, הפכו למוטו. ורגע לפני שעזבנו, עמדנו במעגל ושרנו את אדרבה והבנו פתאום שאנחנו מסתדרים לא רע ביחד ושעייפנו טוטאלית מהמריבות ומהעניינים ומה שבעיקר הבנו היתה הנחה אחת אופטימית מאוד, למרות שהיא הגיעה בנסיבות עצובות מאוד, והיא שגם אם נריב זה יהיה באופי אחר לחלוטין. זה אמור אמנם בעיקר לגבי אלה שהיו נוכחים במקום, אבל נראה לי שזה די נכון גם לגבי הרבה אחרים. כי אם יש משהו שאפשר ללמוד באפן ישיר מהטקסט הזה של רבי אלימלך, כבר מהשורה הראשונה, זה את הקביעה שאין שום צורך לשקר ולחשוב שהזולת הוא מושלם וחף מחסרונו. הרעיון הוא לנסות ולהתפלל שנראה את המעלות ולא את החסרונות, שזה כבר עניין של הכרעה אישית ובחירה, גם אם זה קצת קשה.
אז תודה גם על זה, ר' אלימלך. ובדרך חזרה מתוך איזו תחושת ניקיון נפשי גדול, נטלתי את המיקרופון לי והתחלתי להפליג ברעיונות אבל אז קטע אותי המאבטח וביקש להודיע שבכיכר המרכזית הסמוכה למלוננו מתקיימת הפגנה פרו פלשתינאית גדול אז שנשתדל לא להתבלט ולא להתעמת וכבר לא הייתי צריך להוסיף שום דבר כי כולנו הרגשנו כל כך ביחד. כל כך ביחד.
