שלוש שעות בדיוק ארכה התפילה שלנו. מ"המלך" ועד התקיעה האחרונה.
המניין שלנו בראש השנה משמח אותי מאוד. הקמתי אותו לפני עשור עם מענדי גרוזמן , ועקרונית הוא נועד לאפשר תפילה נעימה לחברים שלנו שיצאו בשאלה וחיפשו להתחבר בראש השנה. בפועל, הוא נועד לשרת אותי ואת מנדי ועוד חברים וחברות נוספים שסבלו שנים מן העיוות המוכר לכל שומר מצוות: התפילות הארוכות בבית הכנסת.
לא משנה כמה אתם בעניין ולא משנה כמה אתם מחוברים. יש הרבה מאוד אנשים שהפעולה היחידה שהם מסוגלים להתרכז בה במשך יותר מ4 שעות היא ניתוח לב פתוח. כשהם המנותחים. זה לא נסבל ולא נורמלי גם פעם, אבל בוודאי שלא היום. האנשים והנשים האלה, סובלים סבל נורא בבית הכנסת. הם הולכים לישון בליל החג בסיוטים מפני הסבל הצפוי מחר, מדפדפים קדימה ואחורה במחזור, קוראים משהו שהביאו איתם, יוצאים, נכנסים, מתגרדים וחושבים על הרבה מאוד דברים שאינם הקב"ה ואינם תקיעת שופר. וזה אכזרי במיוחד, כי כל אחד שהיה פעם בבית הכנסת יודע שחלק עצום מאורכה של התפילה מורכב מהפסקות, נשימות, המתנות, מי שברך, התייעצויות בלחש בשורת ההנהלה, משיכת פיוטים לא מספיק חשובים, חזרת החזן על קטעים שהקהל שר ונשימות. הרבה נשימות. בין שורה לשורה ובין מילה למילה.
וזה מתאים אולי לחלק מהציבור אבל לחלק גדול גורם סבל. וזה לא יפה ולא עובד וגם מאוד לא ראש השנה, שכשם שהוא "אני לדודי ודודי לי" הוא גם "איש לרעהו ומתנות לאביונים". וזה צריך להשתנות ולהיפסק. בכל בתי הכנסת ובכל הישיבות. זהו. מספיק הארכתי בעניין.
בתמונה: אני עוטף את המחיצות למען יישמרו לשנה הבאה.
