בשנה האחרונה קשתה על ר' שלום התפילה לפני התיבה. שמועות סותרות שטפו את ההיכל כבר מאמצע אלול: יתפלל או לא יתפלל? יתפלל – הוי אומר אור גדול יגה על כולנו. חלום ילדותנו יתגשם ויהיה לעובדה. אנחנו גופנו נהיה חלק מהמקהלה האדירה המזמזמם בגילה וברעדה אחר קולו הגדול של הש"ץ ששמו הולך מסוף העולם ועד סופו; לא יתפלל – אוי ואבוי. מי יכול בכלל להעלות על דעתו אפשרות כזו. באותו אלול, כך אני מתחייב, היו בישיבה כמה וכמה בחורים שהבינו כדבר פשוט כי אם ר' שלום לא יתפלל, הרי שר' הלל גם לא יתקע ומן הסתם גם לא יקראו בתורה ואפשר שבכלל לא יתכנסו לתפילה. מוסף של ראש השנה בלי ר' שלום? ומה יגידו המלכויות? ואיך יגיב "ויאתיו"? ומה עוול עשה "היה עם פיפיות" שמגיע לו עונש כזה?
סוף דבר, הגיע ערב ראש השנה וכבר יצא עותק ראשון של טיוטת מפת סידור המקומות בבית המדרש, ראש גדוד הגבאים כבר עמד לצוות על פועליו להתחיל לפנות את הסטנדרים – ותשובה אין. כך נגזר כנראה מלמעלה. שבשנה הזו נהיה תלויים ועומדים עוד קודם שיפתחו ספרי חיים וספרי מתים.
בשלב הזה כבר התקינו ממלא מקום, שיהיה. אמנם נכון, שהדגישו חזור והדגש כי אין כאן שום קביעה ושום חזקה ושלא יעלה בדעת מישהו מחשבות מהסוג הזה, אבל ממלא מקום מן הדין שיהיה. יקום ר' שלום ויעבור לפני התיבה – טוב. רק אם רח"ל על כל שונאי ישראל, תתקוף עליו בריאותו החלשה – ישלח לו הקב"ה מן השמים רפואה שלמה בתשח"י – ולא יוכל לגשת, אזי יגש לפני התיבה ממלא המקום העומד מותקן ונבוך ואינו יודע את נפשו ממבטי השנאה הניבטים אליו מכל עבר.
באותו ערב ראש השנה תקפו עלי שני יצרים. יצר הממון ויצר התיבה. כבר נסתפקו דורות שלפני איזה משני יצרים אלה כוחו אלים טפי ולא הגיעו לכלל הכרעה. מובן שאף אני לא יכולתי להכריע בדבר, שהרי תקפו שניהם כאחד.
מה קרה?
עובד אחד היה במטבח של הישיבה ושמו זליג. זליג זה, תהא נשמתו צרורה בגן עדן, חוש בנגינה היה לו. כשהיו הבחורים מנגנים ניגונים בחדר האוכל היה יושב על ידם ומאזין. וכשהיה מישהו מזייף בנגינתו, מיד היה מעיר לו. חוץ מהחוש הזה, שבא לו ככל הנראה בירושה מאבותיו, יקום ה' דמיהם השפוכים בידי הצוררים ימ"ש, גם בית כנסת היה לו. מנין קטן של יוצאי עיירה אחת בהונגריה בשכונת קטמון בירושלים, שהיה הולך ומתמעט בשל גזירת המיתה שנגזרה על אדם הראשון. לפי החישוב שלי, בשעה שאני מספר סיפור זה נותרו בו שני מתפללים. בעצם אולי שלושה.
באותו בית כנסת קטן היה זליג הגבאי הראשי. על פיו ישק כל דבר. מטבע הדברים, בתקופת אלול היה זליג טרוד חוץ מאשר בחלוקת הפלפל הממולא באורז בימי רביעי, גם בטרדות בית הכנסת. עליו היה העול של החלפת הפרוכת הכחולה לפרוכת הלבנה ועוד יותר מזה; צריך היה בעצמו לדאוג לבעלי תפילה ובעלי תקיעה ובעלי קריאה לימים הנוראים הבעל"ט. שפעם, כשהיו בני קהלו צעירים היה פייביש מתפלל וזאוויל תוקע ואלימלך קורא; והיום, שכבר נסתלקו שני הראשונים והשלישי יושב בבית אבות – נותר אחריהם חלל ריק ואין מי שימלא את מקומם.
מזלם של בני העדה שהאיש על העדה, זליג הגבאי, משביע את גרונם של שמונה מאות תלמידי חכמים בישיבת חברון. בין אלה, נקל למצוא בעלי תפילה ובעלי תקיעה ובעלי קריאה. שהרי כך הורגלו בני העדה עוד בהונגריה, שמי שהוא בעל הלכה ובעל תריסין בגמרא ופוסקים – בוודאי מילא קודם לכן כרסו בנוסחאות התפילה ובחכמת התקיעה ובטעמי המקרא; אחרת לא היו מניחים לו לשלוח ידו בתלמוד תורה.
קיצורו של דבר, אותו ספק שעמד וניקר בחללה של הישיבה באותו אלול בדבר תפילתו של ר' שלום אם תישמע או לאו – היה שיקוי לעצמות גבאותו של זליג. בשנה שלפני זו, לא היו קונים לסחורתו. לעזוב את הישיבה במוסף? של ר' שלום? השתגעת?
אולם עתה, כשהספק ניקר והניח מקום ללאו, מצא לו זליג בקעה להתגדר בה. אלף וחמישים וארבע שקל ושלושים אגורות הוא הצליח לגייס מקופת הקהל לקניית "כלי קודש" לימים הנוראים. בא לחדר האוכל, פרש את מצודתו וישב וציפה לטרף.
רצה מסובב הסיבות ובאותם דקות עשיתי אני את דרכי מהפנימיה לבית המדרש דרך חדר האוכל. כמנהג בני הישיבות הלכתי כפוף ומהורהר, תוך שאני מפזם נעימה שהתנגנה בראשי. עוד רצה מסובב הסיבות, שתהיה זו מנגינת "אדם יסודו מעפר" בנוסחו של ר' שלום, עוד רצה, שבדיוק באותו רגע ישב זליג בפתח המטבח ויאזין לכל רחש – והנה הוא על ראשי. הופ! כבר נגזרה גזרה.
עמד ושדלני באלף שידולים. כדאי אתה לבוא ולהתפלל אצלנו במנין. וכי לב אין לך? ולא אכפת לך על יהודים כשרים שיעשו יום דינם חולין? וכי לא שמעת שר' שלום לא מתפלל השנה? מה יש לך להפסיד?
בסוף אותו יום, ערב דערב ראש השנה, תקפו עלי אותם שני יצרים. באותן שעות גברה יד המדווחים שר' שלום לא יתפלל; הללו מצד אחד וזליג הטרדן מצד שני ותאוות ה"ברעטל" מצד שלישי ותאוות הממון מצד הרביעי – סופי שנכנעתי בלחישה. טוב, אמרתי. אני אבוא.
תיאור מפורט של אותה תפילה בלתי נשכחת מיותר להבנת המשך האירועים והוא ניתן לדילוג. על כן רק אציין מספר עובדות שהתגלו לי עם בואי אל היכל הקודש פנימה.
האחת – שזליג מיודעי העטוף בחלאט לבן ופניו להבים מאימת הדין לא היה רק הגבאי אלא גם השמש, גם הרב וגם רוב הקהל; שניה – שלא בעל מוסף בלבד הייתי, אלא בעל קריאה ובעל תוקע ובעל מוסף, זאת משום הצורך לצאת ידי מצוות היום כהלכה; ושלישית – שאת אותו ראש השנה עם עמלי קטמון לא אשכח לעולם, לטובה.
באותה שעה, במרחק רבע שעה הליכה, בהיכל ישיבת חברון, הוכרע הספק לטובה. ר' שלום נעמד, בפעם ה – ל"ד לתפילת מוסף לפני התיבה. אלף חברים שלי מפזמים בדמע "מי יחיה ומי ימות", ואני בקטמון. אוי לי ואבוי לנשמתי.
עתה, עוד מחכה לי סעודת יום טוב בבית ר' אריה בבית וגן, ואני אנה אוליך את חרפתי? גמרתי בליבי שלא אדבר מילה בעניין. אני אבוא כמות שאני ביתה ר' אריה, אשב לסעודה כאילו זה עתה סיימתי לגעוש עם הקהל ב"היום תאמצנו" של ר' שלום. אם מי מהנוכחים בכל זאת ירצה לשמוע תיאור מכלי ראשון על תפילתו של ר' שלום, אשתמט ממנו באיזה תואנה. העיקר שלא יידע איש על החרפה הגדולה.
ייזכר לטובה אותו ר' אריה, שהיה משביע את רעבוננו בגשם וברוח כל שנותנו בישיבה ומן הסתם ממשיך במנהגו זה עד היום, ליבו היה רחב כרוחב אולם. גם הוא עצמו היה מבוגרי ישיבת חברון ועוד מילדותו "גדל" על תפילתו של ר' שלום. כיון שכך, לא רק שהיה קיים חשש שיתעניין לשמוע אודות תפילתו של ר' שלום בישיבה, אלא שדי מסתבר היה שכבר ציפה בכיליון עיניים לבואי כדי לשמוע, מהר ככל שניתן, דיווח מהיכל הישיבה.
ומה רצה מסובב הסיבות? שבחור אחד מבני הישיבה שידע על איוולתי הגיע עוד לפני אל ר' אריה המצפה, וחוץ ממה שחזר לפניו על תפילתו של ר' שלום, גם טרח ללחוש באזניו את סרחוני. כך דרכם של בעלי לשון הרע. אפילו ביום הרת עולם אינם שבים בתשובה.
סופו של דבר, אני וסודי הקטן צעדנו מעדנות במעלה ההר בואכה בית וגן. באותה שעה, יצא המון מתפללים מישיבת "עטרת ישראל" אחרי שהתענגו על מוספו של ר' אורי דוד אזרחי, גדול חוזריו של ר' שלום. הם הולכים, ואני בא לקראתם.
ובראש הצועדים, ר' אריה. רצח בעיניו. את כפו הוא מניח סביב לפיו, כדי להגביר את ההד, והוא מצעק לעומתי: "שלום עליכם קטמונ'ר חזן!" ולא נחה דעתו עד שהוכיחני ברבים בכעס אמיתי ובקול צעקה רמה: "שוטה שכמוך! מי מפסיד תפילה של ר' שלום?!"
לא עזרו כל תחנוני. זכר אותו עלבון צרוב בליבי עד היום. ידעו הכל כי אני הוא השוטה שהפסיד את תפילתו האחרונה של ר' שלום בחברון.
בשנה שלפני זו זכיתי לשמוע, מהשורה האחרונה בבית המדרש השמורה לבני הכיתה הראשונה, את תפילתו של הכהן הגדול, הגה"צ ר' שלום שבדרון זצ"ל.
עובדה ברורה היא כי אין שום אפשרות לתאר במילים את עוצמת תפילתו של ר' שלום לפני התיבה. כל מי שפעם התפלל בישיבה, זוכר במדויק כל קוץ וכל תג. כל הרמת קול, וכל נשיאת נהי. כשמדברים על "תפילה ישיבתית" מתכוונים בעיקר לרצינות הכוונה, לעבודת היום ולאוירה המוסרנית. תפילות הימים הנוראים בישיבת חברון היו שילוב של כל אלה, עם צעקה חסידית לוהטת ויללת תינוקות ברה בזכותה.
הכל מסביבו של בעל התפילה, ר' שלום.
מקהלה של מאות מפזמת חרש, בקול רעם עמום שהופך לשטיח אחיד, מרבד לקולו הנישא של ר' שלום. והקול – צווחה מרוסקת שאין בה ממש. במונחים מוסיקליים אין לקול הזה כל הגדרה. כך מתגלגלות בצרידות גרון מלא בדמעות הברות הברות, בניגון כמיהה מתוק ובעוצמה מתכתית שאין לה אח ורע. אין פינה בבית המדרש הענק, מוכה האקוסטיקה, שאין הקול נוגע בה. לעיתים מתגלע ספק, מי מעורר את מי: מקהלת הענק את העובר לפני התיבה או קולו הרם והחודר את בני הישיבה משורריו? אוי, מחשבת פיגול. מבט אחד אל בעל התפילה אומר הכל. טליתו מוטלת על ידיו הפרושות לצדדין, פניו רטובות מדמעה והוא איננו כאן. משוטט בין ההיכלות ומבקיע רקיעים. והקהל הגדול, קול פזמונו נשפך כמו רעם. הולך אל מזרח וחוזר אל מערב. איש אינו טועה בניגון, כי לניגון אין תווים. הניגון הזה כתוב ר' שלום. כל אחד מבני הישיבה, 'מתחבר' אל קטע אחר באופן מיוחד. אפס, כולם מתבהלים ב"ומלאכים יחפזון" ועולים על גדותיהם ב"כי חנוניך ה' אלוקינו המה חנונים" וגועים עם ר' שלום בבכיה אחרי "ויתנו לך כתר מלוכה". כך, דור אחר דור.
מאין נטל ר' שלום את ניגוניו? ב"קול חוצב" מצאתי פירוט מקורותיהם של חלק מהניגונים, כפי שסיפר ר' שלום עצמו:
"הנוסח של ר' שלום אינו נוסח פרטי. מקורו ב"בעלי תפילה" המפורסמים ר' אליהו פרוש, ר' חיים מנחם מנדלסון, ר' שלמה צימבליסט ור' הירש קופשיץ…..בהזדמנות נוספת נשאל ר' שלום על מקורות שאר הניגונים שהשתחלו לתוך הנוסח. הוא נאות לגלות טפח: "המנגינה של "אמנם כן יצר סוכן בנו", סיפר, "הוא ניגון ששמעתי בילדותי מפי נער בבית היתומים דיסקין, בשעה שישב ספסל ממולי בהיכל הניגונים שם. צעירים היינו, ישבנו ולמדנו. הנער היה בעל יסורי נפש, כשהתיישב ללמוד רווח לו קצת, ופעמים רבות נכנס בתוך עצמו, נעץ את עיניו אי שם, הביט על התקרה, התנועע וזמזם בנעימה שובת לב את הניגון הזה. הניגון נחרת במוחי ולימים שיפצתי אותו, והתאמתי לו את תיבות הפיוט "אמנם כן". פעם אמר ר' שלום לנכדו: אהה, ראוי לבכות, רק כשאני נזכר באותו ילד צעיר גועה בניגוניו.
"סלח נא", הוא ניגון חבד"י. "כי הנה כחומר" מקורו ברבי הירשל גולדשטיין המפורסם ממנצ'סטר. הניגון בעיקרו התחבר על "ממקומך" ור' שלום העתיקו. "ויאתיו כל לעבדך" גם הוא של ר' הירשל גולדשטיין. ר' שלום שמע אותו בישיבת גייטסהעד באנגליה, שם ניגנו אותו בליל יום טוב בקדיש. ר' שלום שחיפש שנים ניגון שיבטא את המילים בפרק זה, התלהב מהניגון והעתיקו לפיוט "ויאתיו". "יעלה תחנונינו" מקור הולדתו ברבי אברהם אליהו קפלן זצ"ל, שהתפלל לפני העמוד בישיבת סלובודקא בחו"ל. מידי שנה בשנה חיבר נוסח חדש על "יעלה" והניגון האחד שנשאר מאז הוא זה שמתנגן בישיבת חברון. "ובשופר גדול" אינו ניגון אלא נוסח והוא מבוסס על ר' זלמן סענדער שפירא זצ"ל. הניגון של "מה נאמר" ביוהכ"פ גם הוא מר' זלמן סענדער".
בנוסף, מסופר בספר על ניגונים נוספים, גם הם נוצרו בבית היוצר הפרטי הזה, שהפך להיות נחלת כל מי שאי פעם בחייו ביקר בהיכלו. פלא הוא, כיצד הצליח ר' שלום בנשמת דבקותו החסידית, להעביר עימו בנהר הנגינה את המוני בני הישיבות ורבותיהם שאין דרכם בכגון אלו בדרך כלל.
חברונאים אדוקים קנאים לנוסחו המדוייק של ר' שלום, לכל קנייטש וכיפוף. והרי ר' שלום עצמו לא נצמד לשום נוסח אלא קיבץ וריבץ כל מה שיסייע לו להרכיב את הזעקה הגדולה. "ונתנה תוקף" מזה "ויאתיו" מזה, "היה עם פיפיות" מכאן ו"ארשת שפתינו" משם והכל מתאחד לנוסח תפילה שכל מהותו שירת רעדה המגלישה את הלבבות על גדותיהם.
עובדה מקצועית מעניינת הינה נוסח התפילה גופו, חוץ מניגוני הפיוטים, שבו השתמש ר' שלום. נוסח זה, המכונה בקהילות אשכנז "סקארבווע ניגונים" איבד מזוהרו עם הדורות במיוחד בהיכלי הישיבות וחצרות החסידים, בשל בעלי תפילה ששלחו בו את ידם. מי שהקשיב היטב לר' שלום, יכול היה לשמוע נוסח מדוייק בן דורות רבים שהשתמר בתוך עטיפת השיר והדמע שליוו את "מתן התפילה" שלו. לימים הזדמנתי למכון לחזנות מקצועית וגיליתי שהנוסח ה"מקצועי" המהוקצע, הוא הוא ניגוניו של ר' שלום מהישיבה.
כך הלכה תפילתו של ר' שלום הלוך ונסוע למעלה משלושים שנה. צאו וראו בישיבות הגדולות, בנותיה של ישיבת חברון, במנייני הבוגרים שבכל רחבי הארץ. דור שלם של אלו שחוו פעם אחת או יותר את חוויית ר' שלום בישיבה, ושוב אין הם מכירים שום דבר אחר. שם מקבלת תפילת הימים הנוראים נופך נוסף, משאת כפיו של ר' שלום שבדרון, זכר צדיק לברכה.
לשנה אחרת שהיתי בבית הורי, וחבשתי את ספסלי "אוהל יהונתן – חניכי הישיבות" של גבעת שאול. לפני התיבה עבר המשגיח, הגה"צ רבי שלמה וולבה שליט"א.
קולו חרישי, כמעט מלחש, משמיע מילה אחר מילה לאט ובמתינות, כמונה מעות. אל המילים לא נלווה כ ל נ י ג ו ן ש ה ו א, אפילו לא ספק ניגון, רק רעד קל שסימל את שמתחולל במוח ובלב הירא. כך כל תפילת מוסף, שנתארכה שעות רבות.
אלו ואלו דברי אלוקים חיים ובלבד שנכוון ליבנו לאבינו שבשמים.
