ג' הוא נער אוטיסט.
יפה עיניים, חכם ובעל אינטלגנציה רגשית, אבל אוטיסט. הוא בן של חברים ולכן יוצא לי הרבה לפגוש אותו וגם לתקשר איתו, בדרכו שלו, המיוחדת. הסיפור הבא קרה איתו בעשרת הימים שבין כסה לעשור, אלו שעל שמם יש עכשיו מבצע גדול, "ימי תשובה".
מטבע הדברים, קשה לתקשר עם ג'. זו הרי בעייתו העיקרית. הוא חי בעולם משלו, יש לו שפה משלו ובעיקר קודים משלו להתנהגות. כל מי שנחשף פעם לנערים מסוגו מכיר את הבעיה הזו ואת האתגר הגדול הטמון בנסיונות התקשורת עמם. כשזה מצליח, זה ממלא אותך סיפוק רב וזה כדאי.
חייו של ג' מלאים קודים מגוונים. הקרובים אליו מכירים אותם היטב ופועלים על פיהם. עם הזמן הופכת התקשורת לשורה של התניות שפועלות כמעט באופן מדוייק.
בין שאר התניות ההתנהגות הפבלוביות שפיתח ג', ישנה גם זו: על השאלה "מתי", ובעצם על כל שאלה הפותחת ב"מתי", משיב ג' בחן ובנועם, בקול רם ובוטח בתשובה אחידה: "ברבע לארבע". הסיבה לכך היא כמובן פשוטה. רבע לארבע היא השעה בה הוא מסיים את לימודיו ונוסע הביתה. כיון שכך, יוצא לג' לשאול מאות פעמים את השאלה "מתי אבא בא" ולזכות בתשובה אחידה "ברבע לארבע". גם המורה, מצידה, לא מחמיצה הזדמנות לתקשר עם ג', וגם היא מרבה לשאול "מתי אבא בא", וג' עונה: "ברבע לארבע", כך נבנית התנייה התנהגותית.
אנו מעולם לא נחשפנו לעניין הקטן הזה, שלבני משפחתו של ג' מוכר היטב. כמו עוד הרבה סיפורים קטנים, טרגיים ומרתקים שקשורים בו ובמאמצים לתקשר עימו, נותר הפרט הזה נעלם מעיני הסביבה, עד למעשה הגדול והנורא שקרה השבוע.
באחד הימים שלאחר ראש השנה, הלך ג' עם אביו לטייל על שפת הים. ג' אוהב את הים. רעש הגלים ומגע המים מרגיע ומשמח אותו. בכל יום שמזג האויר מתיר זאת, ג' יוצא עם אביו לטייל על שפת הים. אלא שאותו יום, היה יום לאחר ראש השנה. לא שהתאריך הזה ממש הלהיב את ג' או את אביו, שאינו מן הדתיים, אבל בכל זאת, יש כל מיני דברים שקורים על שפת ימה של תל אביב ביום שאחרי ראש השנה.
תוך כדי טיול, הגיעה לשפת הים אשה בעלת חזות חרדית ובידה ארגז עם בקבוקים ריקים. משהו בחזות הכללית שלה היה מחשיד מעט, אולם אין דרכו של אבי ג' להשגיח בדברים כגון אלו. הוא בכלל נמנה על אלו שלא מתערבים לאנשים בחיים. יחיה כל אחד איך שהוא רוצה. רוצה להגיע יום אחרי ראש השנה בחלוק רחב ושביס מהודק וארגז בקבוקים ריקים לשפת הים? תגיעי. רק שיהיה שקט.
אלא שהאשה המוזרה סירבה לשקט המיוחל. משאך ראתה את האב ואת ג' מטיילים בחוף, היא מייד נטפלה אליהם. בואו. היא אמרה. אני עושה תשליך. בואו. בואו.
הם לא שאלו מה זה תשליך. ג' לא שאל כי הוא לא שואל שאלות, ואבא לא שאל כי זה לא עניין אותו, וגם כי הוא ידע היטב מה זה תשליך וגם ידע שמה שהאשה המוזרה הזאת עושה הוא לא תשליך. אבל שיהיה. רוצה תשליך? שיהיה תשליך.
האשה בחרה לפנות דווקא לילד. היא הסבירה לו שהיא באה לכאן כדי לשטוף את עוונותיה ועוונות עם ישראל, וכל מה שהיא צריכה זה שהוא יעזור לה לשאוב מים מהים לתוך הבקבוקים. ג' לא ממש הבין למה הכוונה. למעשה הוא אפילו לא הסתכל עליה. מה שכן, ג' אהב מים. אשר על כן, הוא נטל כל בקבוק שהתמהונית מלאה ורוקן אותו לתוך הים בצחוק גדול. בסוף כל בקבוק שרוקן הוא הביט אל אביו והתפוצץ מצחוק.
בשלב מסויים הבינה הגברת שמשהו כאן לא בסדר. היא הביטה אל האב ואמרה בשקט סמכותי: "משהו עם הילד לא בסדר".
אני יודע. אמר האב. הוא מתקשה בתקשורת. הוא אוטיסט.
כאן צריך להקדים ולומר שיש מן החרדים שפיתחו תורה שלמה סביב אישיותם של נערים אוטיסטים. לדעת אחדים, אוטיסטים הם אנשים בעלי יכולות מאגיות ומיסטיות שמקורם קדוש. האמת ניתנת להיאמר כי לקביעות אלו יש אי אלו מקורות עמומים, אך כמקובל בנושאי דמדומים כגון אלו, איש אינו מבין בכך באמת וההמון מפתח סביבם הילת פנטזיות אדירה שאין לה סוף.
רק שמעה האשה 'אוטיסט' ועיניה נדלקו באש מטורפת. היא התחילה לצעוק ולצווח באקסטזה. "אוטיסט!" "הקדוש ברוך הוא שלח לי אוטיסט בערב יום כיפור לכפר לי על כל עוונותי!"
תגיד, היא פנתה לאב. אתה יודע שהוא ילד של אלוקים הילד הזה?
לא, הוא ענה. אני יודע שהוא ילד שלי.
לא! היא צעקה. הוא ילד של אלוקים! והוא נשלח אלי! תברך אותי ילד שלי! תברך אותי! היא התחילה לבכות, לרקוע ברגליים ולהתיז מים לכל עבר. נו, תברך אותי, היא התחננה.
ג' כמובן, לא הגיב. מה שכן, כיון שכל הבקבוקים התרוקנו, הוא התחיל לידות את הבקבוקים עצמם לים, לקול צחוקו של אביו ולקול זעקותיה של מעריצתו המטורפת שעכשיו כרעה תחתיה והתפללה אליו בדמעות רותחות.
עשרים דקות נסתה המשוגעת להציל מפיו של ג' ברכה לשנה טובה ולכפרת עוונות, לשווא. ג' לא מדבר. לאט לאט הלכו יבבותיה ונרגעו. היא כנראה הבינה באיזה חוש נסתר שעוד נותר פעיל במוחה הקודח, כי שנה טובה לא תצא לה מבן האלוקים הזה. כעבור עשרים דקות, היא נרגעה, קמה מהחול הרטוב וספק לעצמה ספק כלפי שמים, הטיחה, רטורית: "מתי כבר תבוא הגאולה?!".
ופתאום זה קרה. ג' היישיר מבט יציב לתוך עיניה של השואלת וכמו בן אלוקים גאה, הוא ענה בקול רם וצלול: "ברבע לארבע".
צווחה נשמעה. לדברי אבא של ג' היא נפלה מתעלפת. זה די הגיוני, למרות שאני מכיר אותו כבעל כשרון סיפורי יוצא מן הכלל, שלא יחמיץ לעולם פואנטה. יתכן שהוא המציא את ההתעלפות. את ג' לא ניתן היה לשאול מה בדיוק היה שם. מה שכן, אם תראו ביום כלשהו, בסביבות שלוש וחצי אחר הצהריים אשה תמהונית המכריזה שאוטוטו באה הגאולה, אל תגידו שלא אמרתי לכם.
