אחד האירועים שהכי זכורים לי בילדותי ארע בשמחת תורה: עמדתי בתור יחד עם כולם כדי לקבל את שקית הממתקים מידיו של הגבאי זליג. כשהגיע תורי – נטלתי את השקית והלכתי, אבל אז פגשתי את בת דודתי מיכלי בוכיה כי לא קיבלה שקית ממתקים. היא היתה קטנה מכדי לעמוד בתור ועל כן נתתי לה את שלי ונעמדתי בתמימות שוב בתור כדי לקבל שקית נוספת. כשהגעתי לראש התור זיהה אותי זליג ופרץ בצעקות: אתה כבר קיבלת! אתה לא מתבייש לבוא ולבקש שוב? ואני האדמתי ודמעתי וגמגמתי משהו על בת דודה אבל זה לא ממש עזר לי. הלכתי משם בבושת פנים וכמנהג הימים ההם אמי עוד נזפה לי למה הייתי צריך להיות כזה צדיק גדול, מה שהגדיל את הטראומה הרבה יותר, כמובן וכך היא זכורה לי בכאב עד היום.
אני מספר את זה כי כשהתחילו השבוע לדבר על התקציב שהוקצה לחלוקת ממתקים לילדים בשמחת תורה, הדבר הראשון שעלה לי לראש היה התמונה שלי בוכה ליד הגדר של בית הכנסת אחרי שחטפתי גם מזליג וגם מאמא שלי, מה שמלמד שהמנהג הזה, הוא חלק בלתי נפרד מחוויית שמחת תורה כבר יותר מארבעים וחמש שנה, גילה של הטראומה שלי. מבלי לבדוק, אני יכול לשער שגם בעבר הוקצו אי אלו תקציבי שירותי דת וקהילה למטרות כאלה בדיוק, אבל השנה המנהג הנקוט הוא לחזר אחרי סעיפים כאלה ולהפוך אותם לכתבי אישום ולכן גם הוא הפך לכזה. הגדיל לעשות פרשן קיצוני אחד וכינה את זה "שוחד לילדים".
וזו הזדמנות מצויינת לומר משהו: לדעתי, תקציבי ממשלה שעושים דרכם שלא לאחד מחמשת הממ"ים המפורסמים הם תקציבים מיותרים. במדינה שאקים אני לא יתוקצבו שקיות לילדים לשמחת תורה, לא יתוקצב תיאטרון לאומי ורשות שידור לאומים וגם לא יתוקצבו הרצאות בפריפריה, גם לא כשאני הוא המרצה. כל זה הוא חלום רחוק. המדינה היא לא שלי ובמדינה הקיימת יש תקציבי תרבות ורווחה ויש כספי העברה ויש משרד איכות סביבה ומשרד לשירותי דת. ובמסגרת זו עוברים כספי מדינה לצרכים שנראים כצרכים של סקטור מסויים. העניין הוא, שכל כסף העברה הוא כסף לצרכיו של סקטור מסויים; הן לא כל אזרח נהנה מכל הצגה ולא לכל מגזר אותם צרכים. ולכן הטענה כאילו הממשלה מעדיפה סקטור מסויים חסרת כל היגיון: חובה על כל ממשלה לדאוג לכך שהפריסה תהיה רחבה ככל שניתן וברור לכל בר דעת שכנראה אופיה של קואליציה מסויימת יגזור עדיפות מסויימת לקהל תומכיה ואופיה של קואליציה אחרת יגזור את ההיפך. אז אם זה כל כך פשוט, מאיפה הביקורת? זה כבר מחזיר אותנו אל המנוע העיקרי של ימים משוגעים אלה: חוסר המודעות העצמית. מבחינת יותר מידי אנשים, תקציבי תיאטרון הם תקציב "לכולם" ותקציבי ממתקים לשמחת תורה – הם תקציב סקטוריאלי. אז זהו שלא. יאכלו ענווים וישבעו. שישו ושמחו בשמחת תורה ותנו כבוד לתורה.
