ואז הכריז המנחה: "קדיש". וכל אלפי המשתתפים ורבבות הצופים נתנו עיניהם באב השכול, אבי פרנקל, וציפו לראות אותו קם והולך להגיד קדיש על בנו הנרצח. אבל אז קמו איתו גם בנו החי וגם אשתו. רחלי. אמא של נפתלי. רגע אחרי שהיא נשאה על בנה את ההספד היפה וקורע הלב. וכולם חשבו שהיא והבן הולכים יחד כדי לעמוד ליד אבי, כקישוט לקדיש שהוא יאמר, אבל אז הם החלו, שלשתם במקהלה, לומר קדיש. יתגדל ויתקדש שמיה רבא. וכל הקהל ענה: אמן.
זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אשה אומרת קדיש. עוד יותר מזה. זו הפעם הראשונה שראיתי אשה אומרת קדיש וכל הקהל עונה אמן. והדמעות שדמעתי בעת ההספד, שהיו חנוקות, כי לא יפה לבכות מול טלויזיה, במיוחד לא כשכולי זועם על עצם שידור ההלוויות – הפכו עכשיו לגלויות. וכמו כולם ייבבתי בבכי גדול ורב עם רחלי פרנקל ועניתי אמן לקול הקדיש שלה.
בכיתי על בנה המת ועל לילותיה הרעים שהיו ושעוד יהיו ובכיתי מהתרגשות על הקדיש שלה, קדיש ייחודי, חדשני ומקורי של אשה מאמינה, אורתודוכסית ויראת שמים. כמו כל יהודי דתי ידעתי כי מבחינה הלכתית אין שום מניעה שאשה תאמר קדיש. זה רק "לא מקובל". ה"לא מקובל" הזה הפך, בחסות השיח הפמיניסטי-דתי לאיזה איסור גורף שלא יעלה על הדעת בכלל לעבור עליו. אשה? קדיש? מה זה כאן נשות הכותל? מניינים שוויוניים ברעננה ובקטמון? אוי וויי. שהשם ישמור וירחם.
באה רחלי פרנקל, בחן, בחסד וברחמים, בלי טיפת התרסה, בטבעיות אמהית ואמונית זכה וטהורה, ואמרה קדיש על בנה המת. יתגדל ויתקדש שמיה רבא. יתגדל ויתקדש שמך הגדול. אתה, שנתתי לי את בני, אתה, שלקחת ממני את בני, אתה, אתה, יתגדל ויתקדש שמך הגדול.
ופתאום זה ישב כל כך טוב ומתאים – שאיך אפשר היה שלא לבכות? ואיך אפשר היה שלא לחוש סיפוק על הקדיש הנשי הגאה הזה, שעשה קצת סדר בדברים וחידש חידוש עצוב ואמיתי? עמדו שם בסביבה רבנים חשובים, הרב קוק והרב בנימיני והרב מרצבך והרב פירון, אורתודוכסים גמורים, תלמידי חכמים, והייתי יכול לחוש את אצבעות רגליהם מתכווצות בתוך נעליהם מרוב לחץ ומבוכה. ובליבי שמעתי אותם מנהלים עם עצמם דיאלוג שאומר: אוי, אוי, לא מקובל. לא מקובל. אבל גם לא מקובל שילד בן 16 נחטף ונרצח ואמו צריכה ללוות אותו אל קברו. אז מנעי קולך מבכי, רחל, ועינייך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך.
והם, ואני וכולם הבטנו באשה הגאה והטובה הזו ואמרנו ביחד איתה: אמן! יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים.
