כשחוזרים מחו״ל הביתה, הלב בדרך כלל די מדוכדך. יש לכך סיבות רבות. לפעמים חוזרים מחופשה לשגרה וזה עצוב; הגוף תמיד שבור ומרוסק אחרי טיסה, לפעמים זה קורה בשעות הלא נורמליות שבהן פועל עולם התעופה (הישראלי, יש לומר), אבל כל זה הוא כאין וכאפס לעומת מסלול הייסורים המצפה לנוסע בדרך הדי ארוכה מהמטוס אל אולם הנכנסים, במקרה שהוא נושא עימו מזוודת טרולי על גלגלים. מדוע? מפני שמישהו שתכנן את המסלול הזה, החליט לחפות אותו בשטיחים. כנראה משיקולי עיצוב או רעש. קשה מאוד להניע מזוודה על שטיח, בדיוק כמו שקל ונעים להניע אותה על משטח חלק של עץ או שיש או כל מה שהוא לא שטיח. אבל בנתב"ג החליטו לשים שטיחים ולזה יש מילה יפה בעברית תנכי״ת. חפשו אותה במילון. קוראים לזה: תלאובה.
תלאובות הן זן ייחודי של ייסורים. אני עומד לשפוך כאן סדרה של תלאובות יללנית ונרגנת ואתם תקשיבו עד הסוף. אין מדובר בנהי הרגיל על בירוקרטיה או משפטיזציה של החיים. על זה דיברנו מספיק. אני מדבר על כל מיני עניינים שמקורם בחוסר שימת לב, בחשיבה מסורבלת או בכל האזור רחב הידיים של מה שמכונה ״המצאות שלא הושלמו״.
כשכבר צולחים את מסלול הייסורים בשטיח מגיעים למכשיר שקורא את הדרכון. בחצי מהמקרים אחרי קריאה ראשונה תופיע ההודעה המלחיצה: "תקלה בקריאת הדרכון. נא לגשת אל בקר הגבולות" במאה אחוז מהמקרים הבעיה הזו תיפתר אם תניחו שוב את הדרכון. אז לשם מה? לשם התלאובה.
הלאה. בבית שבו אני גר אין קליטה סלולרית. למעשה יש פינה אחת בבית שבה יש קליטה נאותה, על כן אם כשאתם מדברים איתי אתם מבחינים בסאונד רקע של תא שירותים זה לא כי אני מדבר איתכם תוך כדי ריקון. ממש לא. אני פשוט מנהל את רוב ענייני הטלפוניים בעודי יושב בלבוש מלא על אסלה ונהנה מנפלאות האות הסלולרי היחיד בבית. השתדלו להמעיט באיזכור פסוקים, זה אסור בשירותים.
כמה פעמים השבוע נותקה לכם שיחת טלפון? אנו מתקשים להבחין בכך, כי מי בכלל מדבר בטלפון, אבל אין כמעט שיחה חלקה בסלולרי כשאחד המשוחחים או יותר נמצא בתנועה. מכירים את זה שבאמצע שיחה רגילה לגמרי, צד אחד מתחיל להישמע כמו שייקר שממחה זכוכית שבורה ששוחה בנוזל סמיך? זה נראה לכם נורמלי? אתם יודעים באיזה מרחק נמצא העולם הסלולרי מעניינים כמו איכות קו ושיחה? איך בדיוק דילגו על השלב הזה ועברו הלאה? הלו? הלו? לא שמעתי את המשפט האחרון. לא. את זה שמעתי. את הלפני זה לא. הלו? את במעלית? את שומעת אותי? אז עד איפה שמעת אותי?
מה זה השיחות מורס האלה ב2026? תלאובות. זה מה שזה. מישהו המציא משהו כמעט עד הסוף ומאז מחפשים גגות להניח על גבם אנטנות. עד שימצאו – הלו הלו. למה יש כל כך הרבה תופעות לוואי לתרופות? למה הגיוני לגמרי לצאת לשוק עם תרופה חדשה ופורצת דרך שפותרת כמעט לחלוטין בעיה אחת ומולידה באותו זמן ממש עשר בעיות אחרות, מטרידות והורסות חיים? תלאובות. למה אנחנו סולחים בחן לשבוע של בעיות מעיים קשות כתוצאה מנטילת כדור אחד נגד פטרת? למה לא תשבו ותשלימו את ההמצאה, כך שהיא תפתור את הפטרת מבלי לשלוח את הבן אדם לשירותים? מצד שני, שם תהיה לו קליטה.
הנה, כך אומר מורנו ורבנו שאולי לרופאה ד"ר סמדר שמבשרת לו שהוא חולה בסרטן: "למה לא עוצרים את העולם לשבוע, לוקחים את כל האנשים הכי חכמים בעולם, כל החוקרים, כל המדענים וכל הרופאים שמסתובבים פה בסתלבט, ואף אחד לא הולך הביתה עד שלא מוצאים תרופה למחלה הזאת?", הו, הוא כל כך צודק, שאולי החכם. ובעצם, למה לדבר רק על בני אדם שמפסיקים המצאה באמצע? קחו את המנגו. מה זה הדבר הזה? איך אמורים לקלף ולחתוך אותו? הוא חלק!מהרגע שאין לו קליפה הוא מחליק כחילזון. על מה חשבתם כשהוחלט שהוא יהיה בלי ידית?
גם כך הכל כל כך קשה. למה לא לנסות להקל. זה כל מה שאני אומר. למה תלאובות למה.
והבת שלי אומרת: כבר מזמן היו יכולים לשפר את כל הקווים אבל נמנעים מזה כי אז לא תהיה בעולם שום דרך לגיטימית לקטוע שיחה מעצבנת ב"לא היתה קליטה". היא כנראה צודקת. צעירים מבינים בדברים האלה.
