ישנם רגעים מסויימים בהם נוהגים אזרחים תמימים להביט איש בפני זוגתו ולומר: היה עכבר.
לעיתים זה מתחיל מבננה נגוסה, לפעמים מרשרוש חשוד מאחורי המקרר. במקרים קיצוניים ניתן לעמוד עין בעין מול המפגע ולחזות בכתם אפרפר שחולף לאורך ארון וחודר לתוך קיר. ובכן זה לא כתם צל שנופל לאורך הארון. זה עכבר.
כשבוע לערך לאחר הכרזה על מצב עכבר קורים שני דברים במקביל: בעל הבית מתחיל להסתובב כשלנעל ימינו דבוקה פיסת קלקר לבן המסתירה פיסה קטנה של גבינה צהובה ובנוסף, זוגתו זוכה בפלסטר על אצבע שמאלה. זה משום שדרך על מלכודת דבק, הוא הרי לא רואה כלום כשהוא הולך בבית, זו משום שהזיזה מלכודת קפיץ, היא הרי כל הזמן צריכה להזיז ולסדר ולנקות. החלק המעניין בכל שרשרת ההתרחשויות הזו הוא שלמרות ששטח הבית כולו מכוסה בצפיפות במלכודות לסוגיהן, דבק, קפיץ, ריח, פקק, הרי שיש אחד מיושבי הבית שמצליח לא להילכד באף אחד מהמפגעים: העכבר עצמו. בשעה שאנו ישובים מבוהלים ומנסים להסיר מעל נעלינו חצי מלכודת, הוא חי בשלוה ובהשקט ובטח בתוך הקיר אליו חדר, ומקבל יפה במשקל. נקטו האי כללא בידכם: עכבר אינו נלכד במלכודת עכברים, אלא אם כן הותיר אחריו ברכה עכבר נוסף, לשמירת הגזע. צהלת צער בעלי החיים שפוקדת אתכם כשמרחוק נשמעים מאמציו של המזיק להשתחרר מכבליו היא מוקדמת ומיותרת. אם הוא נתפס – כנראה יש עוד אחד.
ובכן, הפרשה המכונה עכבר בבית, נחלקת, בדרך כלל, לשלושה שלבים. השלב הראשון, של החשיפה והנחת המלכודת מפגיש את הגיבורים עם ויכוח מר המשתלט על הבית. מהות הויכוח עקרונית, למרות שהיא מתבטאת בנושאים די טריוויאליים ופשטניים. בגדול, מדובר בשאלה הידועה גבינה צהובה או נקניק. מצד אחד, ידועה במשפחה הנחייתו הגורפת של הדוד אלעזר שיחי' להקפיד על גבינה צהובה וכן להיזהר שלא לגעת בה באצבע אלא באמצעות סכין, שכן המזיק מזהה גבינה שנגעו בה; מנגד, קיימת מסורת עתיקה שהביא עימו הבעל מבית אמו תחי' לפיה אלף אלפי גבינות צהובות לא ישוו לפיסות נקניק כשר אחד שכוחו יפה לבטל ולגרש כל גזירת עכבר. תכלית דבר, אחרי שמושמע החילוק הלמדני ש"מן הסתם יש להבדיל בעניין בין עכברים ירושלמים לעכברי השפלה", ואחרי שמוכנס לעניין שיקול פרקטי נוסף הגורס כי הימצאות חתיכת נקניק במטבח תשבית את חיי ההולכים על שתיים בעצם הימצאותה – מנצח הצד התומך בגבינה צהובה (ללא מגע יד אדם). ויכוח זה נערך, אגב, כשצד אחד ניצב על הרצפה ואילו הצד השני עומד על כיסא; צח אחד שקט וענייני ואילו הצד השני היסטרי ומצווח.
השלב השני, אודותיו כבר דובר בראשית הדברים הוא אותם שבועיים אומללים בהם משליך היהודי את יהבו על פיסות הקלקר והמתכת. זה לא מסתיים טוב, כאמור.
השלב השלישי, הוא השלב העיקרי, מתחיל ביום שלאחר לכידת המפגע. בשלב הזה, היה צריך, לכאורה, השקט לשרור במעון. הן האסום הסתיים, לא? ובכן, מסתבר שלא. מרגע זה ואילך מתחילה מסכת חיים בצל הרשרוש.
פעם בשעה, לערך, נשמעת בבית התרעת ששששששש…….ואחריה הקביעה: נדמה לי שאני שומעת עכבר. לא, אני אומר. זה מטוס ממריא. אה, נכון. שששששששש……עכבר! לא, אני אומר. זה הטלפון. הוא על רטט. אה, נכון. לך תבדוק מי זה. שששששששש…….עכבר! די! אני אומר. זה לא עכבר! זה אני, דופק את הראש בקיר מרוב עצבים. אין יותר עכבר!
השבוע כשזה קרה, חשבתי רק על זה שבמקום מסויים בעולם נהרגו למעלה מחמישים אלף איש, ככל הנראה, על ידי נחשולי מים. אבל שרץ קטנטן בבית, עשרה סנטימטר אורכו כולל הזנב, מסוגל בעצם הימצאו, או אפילו אי הימצאו, להטריד את מנוחתנו הרבה יותר.
