למקום קוראים לאצ'י. כפר דייגים מאוד מתוייר בצפון מערב קפריסין, בו שוכנת הלגונה הכחולה, אתר חובה לכל מבקר באי. כבר שנים שהוא קולט אליו בעונות הבילוי עשרות אלפי ישראלים. החל מעוד שבועות ספורים תוכלו למצוא בו אוכל כשר, בית כנסת ומקווה וגם בית יהודי וישראלי חם. בית חב"ד חדש ומצוחצח.
השקנו והזנקנו אותו השבוע. אירוע קטן, מלא חזון והתרגשות שהיו בו את כל המרכיבים הדרושים לפתיחת לבבות: חב"ד, שליחות, הגשמה, מסירות נפש, יהדות ומה שתרצו. מעבר לכל אלה היה בו את היסוד החמקמק הזה שעומד בבסיס הרבה מתהליכים דומים לזה ובכל פעם הוא מעורר כבוד וגם קצת קנאה: התמלאות. להלן הפרטים.
קוראים להם מנדי ואסתי ליפסקר, חברים טובים שלי. זוג די צעיר, שניהם עמוק בתוך קריירה. הוא עצמאי בתחום ההפקות והיא שכירה בכירה בשלטון המקומי. אתמקד בו כי עבדנו יחד. פגשתי בו בשנים האחרונות סביב ענף הפקת האירועים שבו הוא התפתח מאוד. מנדי הוא מהטיפוסים שאם עוברים עליהם יומיים מבלי שהם ספרו לאחור והוסר איזה לוט או נורתה איזו אבן פינה או נבעטה בעיטת פתיחה – הם לא רגועים. מכור לאדרנלין, לחיי הבמה לנצנוץ הזוהר של ספוטים וגרלנדות, לעסקים ולכיבושים ומאוד מצליח.
אבל הוא חיפש משהו שימלא. בנאום שנשא הוא הטיב להגדיר את זה. תאר איך תמיד זה היה קיים אבל לאורך שנים, בגלל האינרציה, לא ידע להניח על זה את האצבע. אני חושב שכשאנשים מדברים על ריקנות ומלאות במובן הזה, הם לא מדברים במונחים פיסיקליים אלא במונחים אלקטרוניים. מלאות במובן של סוללה מלאה. והצורך להתמלא הוא צורך להיטען. להיות מחובר למקור אנרגיה מתמיד כלשהו. זה קורה אם אתה עושה מה שאתה רוצה לעשות ומה שאתה מאמין בו. הוא מספר שזה קרה לו אחרי השבעה באוקטובר. מנדי ידידי הוא יוצא חיל הים ובשבוע שאחרי האסון הוא נקרא למילואים בעיצומה של שבת, וכשהוא נוהג במכונית לראשונה בחייו בשבת, תחת טראומת האירועים, הוא הבין פתאום, כך הוא מספר, שהוא לא חוזר יותר לקונטרול ולאוזניה הגדולה ולספירה לאחור. זה נחמד וזה מדהים אבל זאת סוללה ניידת, שנותנת רק עזרה ראשונה. הוא רוצה מטען קבוע שמחובר לקיר. כשהסתבר שגם אסתי אשתו מרגישה אותו הדבר מהרבה בחינות זה נהיה פתאום מאוד פשוט: הם יוצאים לשליחות. חצי שנה חיפשו מקום, נעזרו בחברים ובקרובים, ראו ניסים ונפלאות, חשו שהם בדרך הנכונה ובום. בית חבד לאצ'י. אנו, משתתפי אירוע ההשקה הקטן היינו בעננים. בחלל נחה אווירה משועשעת של "הנה אנחנו חונכים את היעד הבא שלנו לנסיעה ולחופשה" מנדי ואסתי הם אנשי רעים, שחוץ מזה שהם יודעים לפתוח ספר ולפתוח בית חב"ד הם יודעים גם לפתוח שולחן. האמת שאני כבר עתה יכול להתחייב שחוץ מזה שזה הולך להיות אחד מבתי חב"ד הפעילים בעולם ואחד המתוקים שבהם, הוא הולך להיות, ללא ספק, אחד הטעימים שבכולם, ואני בהחלט מתכוון לדגום את הנושא בעתיד יותר מפעם אחת, ראו הוזהרתם. לכן גם טרחתי לתרום סכום נחמד למאמץ ההקמה. לא כמו נדיבים אחרים שהיו שם ובאמת הרימו תרומות מכל הלב, אבל באמת נתנו ככל יכולתנו ושיהיה לזוג המתוק הזה בהצלחה. עוד תשמעו עליהם.
היכולת הזו להחליף חיים באמצע החיים היא משהו שמהלך עליי קסם ומעורר בי קנאה גדולה. זה לא המעשה, כמו היכולת לעשות אותו. ההבנה של אנשים, צעירים כמבוגרים, שחיים קבועים וידועים מראש שחוזרים על עצמם וחסרים תשוקה-שיש עימה-סיפוק מטעין הם איוולת וטמטום-היא ניצנוץ של הארה. אם הם גם מצליחים לעשות איתו משהו זה בכלל ניצחון. כבר שנים שיש לי בסביבתי הקרובה דוגמא טובה לעניין הזה: אחותי הקטנה והאהובה לאה, שהיא גם אחותי וגם אחות ובכך, חוץ מזה שהעניקה לי את משחק המילים המטומטם הזה, שכבר שנים איני נרגע ממנו, היא גם מקור השראה רב וגדול עבורי וכנראה גם עבור אחרים. אישה צעירה, עם קריירה אמיתית בתחום העסקי ותואר שעמלה עליו קשות, עוזבת את הכל לטובת לימודי אחיות ועיסוק כאחות אונקולוגית, מפני שזה מה שהיא רוצה לעשות וזה מה שהיא אוהבת לעשות. לפני זמן מה חגגנו לה יום הולדת 40 ואני גאה לצטט שורה ענוגה מתוך השיר שכתבתי לה אותו הקריאו כולם ותופפו לפי הקצב. משוררים רבים כבר כתבו לאחות ועל אחות החל מאחות קטנה דרך מה שלומך אחות ושולי רנד ששר לאחותו על ימים טובים, אבל אף אחד, אני מאמין לא היה כה ענוג וכה נוגע כמו בדברים שכתבתי אני לאחותי, כדלהלן:
אבל זאת כלת שמחה
אחרי ליבה הלכה:
היא רצתה, תקשיבו, כן?
שק של שתן לרוקן
לעדכן את הקרובים
לחפש ורידים טובים
לחטא עם קצת ספטל
ולבדוק: האם חותל?
והסיפור הוא שכל זה באמת נכון. כך זה בדיוק. לא תואר למלאכה הזו ולא הדר לה. זה באמת אך ורק היסוד הנפשי שיש באדם ויוצר לו את הדחף לסייע לאדם אחר. וברגע שהאדם מזהה בקרבו את היצר הזה זה הופך להיות הדבר שלו; ואם יש בו את האומץ לקחת את זה בשתי ידיים ופשוט לעשות את המעבר הזה, אני חושב שהוא אדם מאושר. עוד לפני שהוא עטה את כפפת הטיפול. עוד לפני שהחל יום עבודתו הראשון.
והאמת היא, שגם השינוי כשלעצמו יש בו את חשמל ההתחדשות ואת הקסם הויטאלי של פריצת הכלוב ויציאה אל המרחב. אני נוטה לשנות את המנח של שולחן העבודה הקטן שבחדרי פעם בכמה זמן. תצחקו עליי, זה עושה לי משהו. תודה לאל יש לי עבודה מאוד מגוונת ואיני נופל בקטגוריות שאני מבקר כאן, אבל כשאני קורא בעיתון על עמית/ה לעבודה בתקשורת או בעולם האומנות שפתחו נגריה בשרון או מסעדה בגליל או צ'ולנטיה בקרית ספר – אני רוצה ללכת ולהשתחוות אפים ארצה. היכולת להחלץ מכלוב הזהב המדומיין של תהילת התקשורת לטובת חיים טובים ומלאים היא פלא פלאים. זה נכון לגבי כל עולמות השקר שבצידן תהילה והכרה ציבורית: אומנות, פוליטיקה, ספורט, דוגמנות ועוד. ברוב המקרים המציאות היא זו שדואגת לגיבורים האלה לשינוי ואז זה קצת עגמומי. כשזה קורה ביוזמתם שלהם זה עצום ואדיר. אין מילים לתאר.
נו, אז אתם באים לבקר בלאצ'י? חכו קצת, תנו להם להתארגן, תפסו טיסה ובואו. חוץ מכל הנכסים הרוחניים והגשמיים שתמצאו שם, תוכלו לשאוב גם השראה מאנשים שהלכו אחרי ליבם, מצאו מטען מהיר ופשוט התחברו אליו. האמת שגם אנחנו מתכננים לבקר שם בקרוב, ממתינים שלאחותי יהיו כמה ימי חופשה מהמשמרות. אולי ניפגש.
