באוירת ימי ראשית אלול ונאמן למסע הפיוס החברתי שאני מצוי בו כבר זמן ארוך, אני רוצה לשאת כאן שיר הלל. לא למישהו או מישהי ספציפיים, וגם לא לקבוצה או קהילה אלא לעם רב. החברה האנושית המודרנית כולה. כן, זו המושמצת, עתירת החוליים החברתיים ומוכת האגואיזם והתועלתנות, זו שבה אדם לאדם זאב ואיש את רעהו חיים בלעו – היא בעצם צדקת גמורה. קדושה ונשגבה. הנה, מייד תבינו למה.
בסביבה השכונתית שלנו נפל דבר. בתי היקרה, שלשמחתי סובלת מאותן בעיות מהן סובל אביה, השגיחה בדבר מה מעניין הקשור בג', בת השכנים מן הרחוב הסמוך. מסתבר שג', נערה שגדלה איתנו כאן בשכונה ואף למדה ביחד איתה בבית הספר והיתה בביתנו בת בית, התחילה פתאום לדבר במבטא אמריקאי. בהתחלה זה בצבץ קלות ובעדינות ברי"ש אנגלית פה ושם, עבר למילים באנגלית משובצות במשפט, ולאחרונה זה נעשה קריטי ממש: כשג' משתהה וחושבת על המילה הבאה, היא לא אומרת: אאאאאאה, כמו דוברי עברית, אלא UMMMM כמו אמריקאים. וזה כבר הרבה יותר מלדבר שפה זרה. זה כבר לחשוב בשפה זרה. זה כבר להיות אמריקאית.
איך קרה שג', שכאמור גדלה כל חייה ממש כאן, נעשתה פתאום אמריקאית? נכון שג' דוברת אנגלית שוטפת ברמת שפת אם ונכון שאמה עלתה לכאן מברוקלין וכאן את הכירה את אביה, מקומי שעבר תהליך אמריקניזציה קצר והפך בעצמו למין עולה חדש לשכונה בה נולד, אבל בכל השנים שחלפו מאז הילדה דיברה עברית, היתה ישראלית ואף זמזמה בחן שורות של טונה ושל עדן חסון. מאיפה בא פתאום הUMMMM הזה?
לא אייגע אתכם בתיאור פרטני. הסיפור קשור באיזו חבורת צעירים שהתגבשה בסביבה ובמועדון פעילות שכונתי שקשור לאגודת סטודנטים שג' קשורה אליו ומעוניינת ליטול בו חלק. כחלק מהמאמץ הזה היא שלפה מהמחסן את האנגלית הנושנה עם המבטא, ניקתה ואיווררה אותה מן האבק והופ! תוך שניה היא כבר אמריקאית, לא מפה, אוניברסאלית, אשת עולם, זרה ומלאת קסם.
בעיני עצמה, כמובן. ג' היא, מה שקוראים כבר שנים בחן רב, חיה בסרט. היא בנתה לעצמה תדמית וזהות, סיגלה לעצמה דפוסים ומבטא והכריחה את הסביבה להתיישר לפיהם. ומה שיפה ומפעים בכל העניין הוא שהסביבה, אני למשל, מתיישרת עם הצו הזה וזורמת עם הUMMMM המגוחך הזה! הרי האינסטינקט הוא לעצור רגע את שטף השיחה ולהגיד: הי ג', מה קרה? את חווה ברגעים אלה אירוע מוחי? למה אמרת עכשיו "טראפיק" ולא פקקים? למה "ללכת לתל אביב" ולא לנסוע? אבל לא. אנחנו זורמים לגמרי עם הבחירה של ג' לחיות בסרט. אנחנו מכבדים אותה ומשתפים איתה פעולה ומקיימים בשלמות את תפקיד הצופה וגם הניצב שנועד לנו בסרט החביב שבו החליטה ג' לחיות.
וכשאני חושב על זה וגם על פינות חברתיות דומות רבות אחרות בחיינו, אני חושב שזו תעודת כבוד מפוארת ומתמשכת לחברה שלנו. ההסכמה החברתית הבלתי כתובה ובלתי מדוברת לסלוח סליחה גמורה לאחיזת עיניים ולמשחקי זיוף שבני האדם מחליטים לנקוט בהם, ושתלויים כל כולם בשתיקה ובהשלמה של הסביבה. זה הרי ממש כך: החיים בסרט לא באמת מתעלמים מהתייחסות הסביבה. הרי ברגע ששלושה אנשים יעירו למי שחי בסרט היפסטרי על פריט לבוש מגוחך, הוא יסיר אותו. אבל זה לא יקרה. ברוב מוחלט של המקרים אף אחד לא יעיר לו והוא ימשיך לחיות בסרט ולבצע בו את התפקיד הראשי.
איזה יופי זה. אנחנו מוקפים באנשים ונשים שמאמצים מבטא; שדבקים בחיתוך דיבור שהם המציאו לעצמם לצרכי תדמית – הרי אף מורה לא נולדה עם מבטא של מורות ושום אינטלקטואל לא נולד עם דיבור של יובל נח הררי; אנחנו חוזים בהשלמה בפאות נכריות מגוחכות שניכרות ממרחק לעין כל, בקווצות שיער שנמשכות בהלוואה על גבי קרחות מגדה לגדה, בפרטי לבוש מגוחכים ובגרדרובות שונות ומשונות; אנו נתקלים בשיח משוחק ובאינספור תגובות זייפניות שתכליתן לשים את המגיב/ה במקום שהו הם חפצים להיות – ואנחנו משלימים וזורמים, משתפים פעולה ואף נוטלים חלק. כמה יפה זה בעיני. כמה סוציאלי ואוהב אדם.
תארו לעצמכם עולם שבו אנשים פונים איש לרעותו או אשה לרעה ואומרים: אתה נראה ליצן עם המכנסיים האלה. או: מה זה הספר הזה ביד שלך? ממתי התחלת לקרוא דיקנס? מה, את עובדת עלי? אבל לא. איש לא יאמר דבר כזה. מפני שהחברה המודרנית היא צדקת גמורה. היא קדושה וטהורה ואוהבת ומכבדת אדם. ואם אדם בחר לחיות בסרט – היא הולכת איתו באהבה מסצנה לסצנה.
ולמה חשוב לכתוב את כל זה? רק כדי שלא נתבהם לגמרי, כדי שנזכור שאנו יצורים תבוניים, חסידי האמת והאותנטיות שגם אם אנו סולחים לשקרים פה ושם, אנחנו זוכרים כל הזמן שמדובר בשקרים ועל כן ראוי לפחות, לא להתעלם מן העניין, אלא לציין אותו, מאחורי גבו של השקרן, כמובן. הוא/היא – שימשיכו לחיות בסרט. לחיי הUMMMMM הזה, שכמה טוב שהוא כזה.
