מזוודה ושפה

זה סיפור על מזוודה ושפה.
תחילת מעשה בשובי השבוע הביתה ממסע קצר בניכר. כשהסתיים סיבובו האינסופי של מסוע המטענים, הוברר לי כי היפה והיקרה מבין מזוודותיי איננה. ברי כי מייד החל ליבי לפעום בקצב "דפקו אותי" ועיני קיבלו את גוונה המאיים של שבועת הדורות הנושנה שלא לצאת פראייר בשום מקרה. עצבני ועייף שמתי פעמיי אל האחראי במקום שהפנה אותי אל מחלקה בפינת האולם, שם ראיתי מחזה אפוקליפטי ובלתי ייאמן שעד עתה הנני מתקשה להשתחרר מהרושם שהוא הותיר בי.
מול דלפק ארוך התגודדו עשרות נוסעים ישראלים שבאו בטיסות שונות ומזוודותיהם חסרו או אבדו, ניצבים בשקט ענייני וממתינים לתורם. משזה מגיע, הם מחליפים מילים שקטות עם זו שמעבר לדלפק, מודים לה בנועם ופונים הצדה. זה הכל. אני מביט במחזה וליבי מתפלץ. הזו ישראל? האלה ישראלים? אנשים אשר איבדו את עולמם במחי טעות אנוש או בעיית אבטחה, זוגות שהותירו מאחוריהם במזוודה את לשד חיותם ואת מיצויו המזוקק של צוף עונג טיולם בחו"ל בדמות טלפון אלחוטי במבצע ועשרה זוגות תחתוני מותגים ברבע מחיר באאוט-לט, איכה נהפכו לשווייצרים מנומסים, מוחי שפה במפית רקומה? ואיפה הצעקות? ואיפה הבלאגן? ואיך זה שאני עצמי התנהלתי ברוגע כזה סביב הפרשה הקטנה הזו?
כאן צריך לומר, מבלי להזכיר שמות, שטיפולה של החברה הלאומית בה טסתי במזוודה החסרה היה מושלם ממש ולימד פרק בנורמות שירות, אבל עדיין, מה עם הצעקות והשולחנות ההפוכים?
רק בדיעבד, מששחזרתי את החווייה, הבנתי לאשורה את הסיבה הגאונית להתנהלות המדהימה הזו. זו לא החברה ולא הנוסעים. הכל עניין של שפה.
איני יודע מי הגאון שהגה את מכבסת המילים הקטנה הזו, אבל מרגע שגילית שהמזוודה שלך חסרה, שוב אין אתה עוסק בחיפוש אחרי מזוודה. מרגע זה אתה עוסק ב"איתור כבודה". אתה עומד מתחת לדלפק "איתור הכבודות", סביבך פזורות כבודות רבות שלא נדרשו, אתה מברר מה בקשר לכבודתך, אתה והכבודה. מרגע זה הופך הנוסע לקרבן מושלם של מכבסת המילים. הוא אינו צועק, כי כאן זה לא מזוודות חסרות. כאן מאתרים כבודות. אז מה יש לצעוק? חכה בסבלנות, ויאתרו לך את הכבודה. גם כשהוא הולך בלא כלום ומוזמן לברר למחרת, הוא לא כועס ולא מקלל. כבודה זו כבודה.
בבוקר שלמחרת, עוד בטרם ייעלמו טללי הלילה, מתקשר הנוסע הנבוך אל המוקד וכבר מכין בפיו את קובלנתו הנזעמת על מזוודתו החסרה, אבל מערכת ניתוב השיחות אינה מפנה אותו לשום מחלקה העוסקת במזוודות אבודות. הדבר היחיד שהוא מגלה היא שוב מחלקה לאיתור כבודות חסרות. כיון שעוד לא נולד הבן אדם שיצליח לצעוק ולזעום "מה עם הכבודה שלי, לעזאזל", הריהו מסגל לקולו טון ענייני ואינטליגנטי ופונה אל העלמה שמעבר לקו במשפט ארוך וחמקמק שאין בו לא מזוודה ולא טלפון אלחוטי במבצע ולא עשרה זוגות תחתונים ושואל אותה בנועם: "שמא נתקבל מידע עדכני אודות כבודתי אשר זה יום עוסקים אנשיכם בנסיונות לאיתורה? האוכל קבלה אל מעוני באדיבותכם? אפשר עסוקה העלמה ואני חומס מעיתותיה בהצקותיי הטרדניות?" והעלמה מבקשת את המספר ולאחר דין ודברים ונקישות ענוגות על המקלדת מאשרת בטוב טעם ובטון שקט שאכן אותרה הכבודה בתחנה בחו"ל (מצאו את המזוודה שלי זרוקה באמריקה) והיא עתידה להגיע לכאן באחת הטיסות הקרובות (מחר, נו) ושליח מטעמנו יביא אליך את הכבודה עד פתח הבית (גרוזיני יצלצל על הבוקר ויגיד שהוא מול בית הכנסת, איך בדיוק מגיעים) בסדר, אדוני? תודה ולהתראות.
והשיטה, שיטת הכבודה, כל כך יעילה וכל כל מושלמת, עד שיש לתהות מדוע לא יאמצו אותה גם גופים אחרים, למען הרגיע סוף סוף את העם העצבני הזה. למה לא, למשל, "רענון אמבולטורי" (תביעות על רשלנות רפואית), "המחלקה לאיחזור טלקומוניקטיבי" (תחנות השירות לטלפונים סלולריים) ו"היחידה לעיבוי זיקת בעלות בנכסי דלא ניידי" (תביעות נגד חפציבה). זה לא היה נוסך באחת שלווה בכל המדינה?