התמונה האחרונה שראיתי בטלויזיה היתה עובד עיריה עטוף כולו ברדס הגנה פורק ממשאית סירות חילוץ מתנפחות ואז כיביתי אותה. אני בטוח שמשם עברו ישירות לחדר המצב של עיריה נוספת, משם דיווח כתב כשליצדו ראש האגף על ה"היערכות" וה"מוכנות". אבל אותי זה כבר לא עניין. החל מראשון בערב השבוע יכולני לחזות במדוייק כל מילה שתאמר בתקשורת בנושא הסופה המכה בנו בעוז, שכבר היה מי שהגדיר אותה בשמה המפורש: "גשם". איך אני יכול לחזות? כי אני כבר כמעט בן 50 וכל שנה, לפעמים יותר מפעם אחת, יש את הסופה, ואת ההיערכות לסופה, ואת הקיטור על הסופה ואת ההצפה המסויימת בסופה ובשוליים גם, לצערנו, תקלה או פגיעה מהסופה וכך זה כל שנה וזה לא משתנה. ומה שעוד לא משתנה זו כמות האנרגיה האינסופית שמוקדשת ל"סופה" הזו, אלפי המילים והעיסוק המופרז, הכתבים הפרוסים בשטח כשקצה אפם אדום מן הצינה והרוח מכה במיקרופוניהם עטויי הפרווה, הראיונות עם המומחים, הקיטורים הקבועים וחברת החשמל הנערכת.
מה זה, מה זה, חברים. אני שואל כל שנה מחדש. באמא שלכם הקופאת מקור: כולה גשמים ורוחות. לשם מה ההיסטריה?
אז האמת ששתי תשובות בדבר. התשובה האחת היא נטו תקשורתית. הפרקטיקה היומיומית של התקשורת, בעיקר הוותיקה אבל גם החדשה לוקה בה, היא סכמתיות יגעה וקבעונות חזרתית על סדר יום קבוע: אי שם במאי דיווח על "פתיחת עונת הרחצה", בערב החגים דיווחים על עוני ומקררים ריקים לצד נתונים על טונות של דגה הנפרקים בנמלים, בסתיו פסטיבל המרק ובאביב המחולות, כשבין לבין תהיה פעם אחת השבעת טירונים, פעמיים מדליה שאיש לא שמע עליה, פעם אחת ידיעה על דרישת תשלום ארנונה ממישהו שכבר מת ("אין גבול לאטימות") ובחורף – פאניקת ה"סופה". ככה זה וזה לא עומדת להשתנות
אבל האמת היא שכשמדובר בפגעי מזג האויר, יש כאן עוד משהו. עיסוק מופרז במזג האויר הוא האסקפיזם המושלם. הוא אות לנורמליות, לשיעמום מבורך של שגרה יציבה. שווייץ. הסופה בדרכה, הסופה מתעכבת. המפלסות יצאו, הצפי לשיא. אתר נפתח, אתר נסגר לשיפוצים, אתר פוצל. שיחות על מזג אויר מלמדות גם על חיבור לטבע ולמעגלו וגם על חוסר בדאגות שהם מעשי ידי סני אדם. כשאין על מה לדבר מדברים על מזג האויר. אשר על כן, לשיח ער על מזג האויר יש תפקיד כפול: הוא גם שם אותנו על המפה הגלובלית כמקום ראוי שלמרות קוטנו הוא עסוק בבעיות אוניברסליות כמו הטבע ופגעיו והוא גם יוצר את תחושת הנורמליות המלאכותית של מדינה בריאה ורגועה שעוסקת בהיערכות מועצת מגילות (איזה שם יפה) עם השטפונות הצפויים ולא בתולדות הסכסוך ובפיגוע האחרון. ומעל הכל – האסקפיזם לכשעצמו הוא מנוע נפלא ליצירת עולם דמיוני שמהלך עלינו קסם. כלומר, גם כשאנחנו יודעים שהעיסוק שלנו במזג האויר הוא מלאכותי ומיותר, גם כשאנחנו מודעים לכך שהדיווח ההיסטרי שניבט אלינו מהמהדורה הוא מוגזם ולא נחוץ – עצם היכולת שלנו לייצר את השיח הזה היא בונוס שגורם לנו להרגיש טוב ונורמלי. אז שיהיה בכיף ישראלים אהובים. בואו נמשיך עם השעמום האינסופי והמאלחש הזה ושלא ייגמר לעולם.
