לכל אחד יש בחייו תאריכים לא נעימים. אחד ממש שונא את יום הזכרון של בן משפחה. זה מביא לו תמיד את הדיכאון, מחזיר אותו לטראומה, קורע אותו מגעגועים. שנייה מתעבת את יום אירוסיה לאקס ההוא, ממנו התגרשה זה מכבר, שלישי מקבל צרבת מהרביעי בנובמבר וכן הלאה. כל איש ויומו השחור בלוח השנה.
אצלנו במשפחה שונאים שנאת עולם תאריך אחד, לא משנה מאיזה חודש. זהו היום הארור בו נולד אלי-שם-בדוי, בן דודנו האהוב והחביב, ובו הוא חוגג כבר כמה עשורים טובים יום הולדת. ביום ההוא, בעצם כבר כמה ימים לפניו, נתארגן כולנו לקראת היציאה הקבועה למסעדה משובחת עם אלי זוגתו הנאוה ועוד כמה וכמה מבני משפחתנו. יום ההתארגנות הראשון יוקדש לבחירת המסעדה, היום השני לבחירת השעה המדוייקת ואילו היום השלישי, יום היציאה עצמו, יוקדש רובו ככולו לנסיונות מצדו של אלי לשינוי הבחירות הללו, הן המסעדה והן השעה. בתום המסע המתיש הזה, שיכלול כמה וכמה הרמות קול ואף גידופים חרישיים מעל שפופרות לחוצות אל חזות, ייצא המבצע לדרכו וכולנו נתייצב, חפופי שיער ועשויי ציפורן בפתח המסעדה, נחייך בנימוס לסועדים, נתפוס את מקומותינו ונשקיע את מיטב יכולותינו האינטלקטואליות בהבנת והפנמת ההבדל הדק שבין "סירות חצילים בגאודה וצנוברים ברוטב עגבניות ונגיעות ג'ינג'ר" לבין "חציל קלוי בג'ינג'ר ועגבנייה עם גאודה מותכת וצנובר", כל זאת, עד לרגע שבו ייקרעו לרווחה דלתות המסעדה ובפתח ייתייצבו בחן הנאוה ואלי חיוך ענקים מרוח על פניה וידו שלו מנופפת בהתלהבות לכל עבר בעוד השנייה מצמידה את הטלפון אל לחי ימינו.
אלי וזוגתו יצטרפו אל הסועדים, יחליפו מספר מילות נימוסים ומחמאות, וכדי שלא לעכב את הרעבים הם ימהרו לקרוא למלצרית ולשאול אותה: "מה יש". משהיא תביא להם את התפריט, הם יפתחו אותו באחת ויפצחו במסע אותו כולנו כבר מכירים זה שנים: הם יקראו בשקט, לעצמם, כל מנה, כשבסוף הקריאה הם ירימו עיניים למלצרית וישאלו: "איך זה בא?"
היא, בתגובה, תיטול את התפריט, תצמצם את עיניה, ואז תקריא בקול רם ובנעימה את מה שכתוב בתפריט: "זה בא סלט פטוש ערבי קצוץ דק דק, עם טחינה וקרעי פיתה קלויה". אהה, יאמרו היא והוא ויעברו למנה הבאה, שגם היא תעבור את אותו התהליך בדיוק, כך עד סוף התפריט.
בתום ההליך הזה ננשום כולנו לרווחה כאשר אלי ואשתו יזמינו סוף סוף מנה לכל אחד מהם. נשתרע על כסאותינו ונפצח בשיחה משפחתית קולחת. זו תיקטע במהירות שיא ברגע שהיא תתעשת פתאום ותחליט שהיא רוצה להחליף את המנה. סליחה! מלצר! כן, שלום, הרגע הזמנתי לזניה, אבל אני בעצם רוצה רביולי ערמונים. תחליפו לי בבקשה? תודה רבה. אה, סליחה? כן. עם הרבה פרמזן. תודה, תודה.
השיחה תבקש להמשיך ולקלוח, אבל אז יזדקף פתאום אלי יעווה את פניו, יפתח את כפתור חולצתו ויגיד: "חם פה".
ואז הוא ינשוף אויר חרש ויוסיף: "גיהינום".
אנחנו כולנו נביט לצדדים ונאמר בנימוס, כן, חם פה. חם פה מאוד. מאוד חם פה. ואז אלי יחדד ויאמר: "תמיד חם פה".
אבל אז יבואו המלצרים ועמם המנות. תענוג.
כולנו נתחיל לאכול בשקיקה ובמקביל נתחיל לספור בלב לאחור: עשר. תשע. שמונה. שבע….בערך בשלוש זה יקרה.
"איכס!"
"יש כאן משהו מקולקל!"
"זה קר!"
"זה לגמרי קר!"
אלי והזוגה מתחילים להתחרות ביניהם עכשיו, המנה של מי יותר מחליאה ומזעזעת. בשלב ראשון הם יטעמו איש את מנת רעותו, ובהמשך ישתפו גם את יושבי השולחן: "תטעמו!" "זוועה!" "מה זה?!" "חוצפה!".
"סליחה?" "מלצר?" "זה נורא. פשוט נורא. בזה יש משהו מקולקל, וגם סתם כך אני לא אוהב את זה, הרביולי שלה קר לגמרי….קח, קח את זה". הוא ייקח, הוא יביא משהו אחר, הם יטעמו, זה דווקא טוב, אבל מה עם שתייה, ולמה כל כך הרבה זמן, וטעות בחשבון ושילמנו אנחנו רוצים שירות ופעם אחרונה שאני בא לכאן ואיפה המנהל.
במשך כל הזמן הזה אנחנו נשב נבוכים וננסה לחלץ מעצמנו קצת הומור: עזבו, הם עייפים. דווקא המנה שלנו טובה מאוד, סליחה. במהרה נשקיע את ראשנו בצלחותינו כשיד ימיננו תרה אחר הסלולרי וכולנו מסמסים לבני/בנות זוגנו את אותו צמד מילים: פעם אחרונה.
כאן צריך להבין עניין אחד חשוב. אלי ואשתו אינם אנשים רעים. חס וחלילה. הם גם נחמדים וחברותיים במיוחד וכולנו אוהבים אותם. הם רק, איך לומר, סובלים מהפרעה נפשית ספציפית שמתמצה בהבנה מעוותת של מהות הבילוי במסעדה או בבית מלון: הם חושבים שהם יצאו למלחמה. כלומר, עבורם, מהות הבילוי שביציאה למסעדה היא ההתגוששות בינם לבין נותני שירותם. האמת היא שזה חורג מגבולות הבילויים אל עבר כל העולם הרחב של צריכת ומתן שירותים. מבחינתם זהו מאבק כח אכזרי שבסופו מנצח אחד: הם או הוא. המלצר. המוכר. האינסטלטור. הרופא. המוסכניק. בעל הצימר.
תהיה אשר תהיה הסיבה הניצבת בבסיס ההפרעה הזו. שמא זו מידה ישראלית של לא לצאת פראייר, ואולי תוצאה של חינוך ההורים שהעולם כולו נגדנו, או, אפשר שאין כאן אלא חוסר השלמה עם עצם העובדה שיש צורך לשלם על משהו; כך או כך או כך, מדובר במלחמה. סדרי כוחות, אסטרטגיה, טקטיקה, דביקות במטרה, חתירה למגע ונצחון הירואי. הנה, החליפו לי את המנה.
וזה עצוב, עצוב מאוד. עצוב בעיקר מפני שבכל משפחה או חבורה יש את האלי האחד שלה ורבבות אנשים בכל העולם כובשים פניהם בקרקע בבושה גדולה, שעה שבסוף הארוחה מגיעה הגלידה ובה נעוץ, כמנהג הנושן, זיקוק לתפארת, ובעוד כולם מחייכים ושרים היומיומולדת מושיט האלי את ידו לשלוף אותו מהגלידה, ואז כשהמלצרית אומרת בחיוך: "תיזהר, זה חם", הוא אומר לה באנחה גדולה: סוף סוף משהו אחד שמוגש חם במקום הזה.
