שעה שהקהל הרב היה מרוכז בצפייה בסרט עסקתי אני בהכנת אורחי הפאנל שנועד להתכנס אחריו. הם היו שלושה: מאור שווייצר, כוכב הסרט "בחורים טובים" שהוקרן באולם, עמית מורשת שמשחק בסרט ויקי רייסנר, המפיק. בעוד דקות, כשיסתיים הסרט נעלה כולנו על הבמה ונקיים דיון של "מאחורי הקלעים". ידעתי שיהיה מעניין אבל לא ידעתי עד כמה.
בית מלון נתנייתי. בילינו פה את כל חג הפסח והיה יפה מאוד. בשנים עברו יצא לנו לבלות את פסח בחו"ל וכדי שהילדים לא יתאכזבו גילינו שאפשר בקלות לייצר חוויית חוץ לארץ במרחק שעה וחצי נסיעה מהבית. כבר מלפני שבועיים התחלתי להציף את הבית וקבוצת הווטסאפ המשפחתית בשאלות בסגנון: מה פערי השעות בנתניה? מה ערך המטבע המקומי? בערב פסח, כשכולם היו לחוצים סביב האריזות טרחתי להעלות שאלה בקבוצה: מישהו יודע אם שקעי החשמל בנתניה הם אותו הדבר כמו שלנו? וכן על זו הדרך ומסתבר שזה אפילו עבד: בעיצומו של חול המועד צלצלה אלי אחת מצעירות המשפחה באמצעות שיחת ווטסאפ. לרגע חשבתי שמדובר בטעות אבל אז הבנתי שהיא פשוט מצויה בתודעה אוטוסוגסטיבית של שהות בחו"ל והיא לא רוצה לבזבז את חבילת השיחות. כשעימתתי אותה עם העניין היא גמגמה משהו לא אמין על תקלת שיחות היתה לה. שטויות, האמינו לי.
בכל אופן, היה נחמד ונעים וטוב. חגגנו והחכמנו ואכלנו כמויות שלא נעים לדבר עליהן. האוירה במקומות האלה נהדרת. המשפחה מתלכדת, פוגשים חברים חדשים, מתחמקים מנודניקים ישנים וגם רבים הרבה, צוחקים הרבה ומרבים דעת. נוכחותם הרועשת של צעירים רבים יוצרת אקלים רומנטי קבוע ואפילו חגגנו אירוסין! מסתבר ששניים מאורחינו, צעיר וצעירה, ילדיהם של חברים, החליטו למסד את קשר השידוכין ביניהם והביא את היכרותם לדי הצעת נישואים. בקיצור – אל תשאלו. שמחה וגילה לכל ילד כלה.
ולתוך כל אלה נכנסה הקרנת "בחורים טובים". זאת לא היתה סתם תכנית ערב אלא עניין בעל אופי בוטיקי: מפיק הסרט ואחד מתסריטאיו ושחקניו. יקי רייסנר, שהה עמנו בבית המלון והוא זה שהציע הקרנה ודיון בהנחייתי ובהשתתפות כוכבי הסרט. תודו שלראות שעה וחצי את מאור שווייצר בתוך דמותו של ברוך תלמיד הישיבה ואז, ברגע שהאורות עולים. חראות אותו על הבמה בגודלו הטבעי ובחזותו החילונית זאת חתיכת אטרקציה. לא?
"בחורים טובים" הוא מהנצפים ביותר בסרטי השנה שעברה. כדי שלא לחטוא בשום ספויילר אספר רק שהוא דרמה קומית-רומנטית הדנה במוסד השידוכים בחברה החרדית ונוגעת גם במתח העדתי בין אשכנזים למזרחיים שקיים בחברה הישראלית בכלל ובחברה החרדית בפרט. הוא סרט מצויין, נוגע מאוד. טעון, אמוציונלי ולו הייתי מבקר מקצועי חוששני שהייתי משתמש אף במילה המאוסה – מטלטל.
חוויית הצפייה היתה מהנה. כשהסתיים הסרט עליתי על הבמה וכדי לבשר מה יהיה כיוון הדיון בחרתי לפתוח בציטוט של עצמי מלפני 15 שנה בעת שפורסם ששחקן הכדורסל הליטאי שרונאס יסיקביצ'יוס יוצא עם מלכת היופי לינור אברג'יל ואני פרסמתי אז שלדעתי זהו המקרה הראשון שבו ליטאי מרשה לעצמו לצאת עם מרוקאית. הקהל צחק ואני חשבתי שזוהי נקודה טובה לפתוח בה דיון כזה, אבל מהר מאוד הדיון עבר לפסים אחרים וסביב סוגיה שונה לחלוטין.
"תגיד לי", שאל בכעס מן הקהל אחד הנוכחים, רב מכובד הנושא במשרה רמה. "למה חשוב לך לייצר סרט פופולרי שמוציא את החברה החרדית כל כך רע? אנחנו באמת כאלה גרועים? כאלה גזענים? ונגיד שעובדתית יש כמה בעיות חברתיות: למה צריך לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ?"
בום. כשאני שומע את צמד המילים "הכביסה המלוכלכת", אני נדרך. אני מתחבר באמצעותן אל החווייה הקיומית שלי מיום עמדי על דעתי כמעט. חוויית בן המיעוטים החרדי שמוצא את עצמו מדבר לכלל הקהל הישראלי ועליו לבחור מה להגיד ומה לא להגיד. עליו לגשר בין מלאכתו לבין שליחותו.
אני לא מקל ראש בשאלה ששאל הרב ר. אני מכיר את התחושה הזו, מול המסך הגדול והמסך הקטן, מול ספרים ומול כתבות בעיתון. כשחרדי יוצא לא טוב בסרט ובסדרה זה מצליח לכווץ לי את הבטן כמו בן משפחה שתוקע גרעפס בשולחן בנוכחות זרים (בדרך כלל אני הוא בן המשפחה). זה מאוד קשה. והמחשבה שהכביסה הזו מכובסת בידי יזם חרדי בעצמו מחמירה את התחושה והופכת אותה לכמעט זעם.
ניסיתי בעצמי להשיב בנימוס לטענה. דיברתי על כך שלדעתי רוב הקונפליקט בין חרדים לחילונים מקורו בחוסר היכרות ומבינה זו, השירות שהסרט עושה לעניין עולה בהרבה על הנזק התדמיתי שאולי נגרם, ועוד כהנה. אבל אז שמעתי את רייסנר משיב לטענה וזה היה כל כך טבעי ואנושי ונורמלי עד שלא יכולתי שלא לעמוד נפעם מול שתי הגישות שניצבו לפניי ושהסבירו את תהליכיי העומק שעוברת החברה החרדית בתוך המכלול הישראלי יותר טוב מאלף ימי עיון באלף מכוני מחקר.
הוא פשוט תיאר, במילים פשוטות וחדות, איך כיזם בעל העזה הוא רק רצה להביא אל לב התרבות הישראלית את העולם שלו – ועשה את זה. הוא הביא, בטבעיות, עולם שלם, על רגעיו הטובים והרעים, השמחים והעצובים ובעיקר המצחיקים, ופשוט הניח אותו על שולחנה של הישראליות – וזהו. והיא פשוט התמסרה בהתלהבות. עשרות ביקורות, סיפר יקי, נכתבו ופורסמו על הסרט. כמעט באף אחת מהן לא עלה נושא האפליה העדתית. זה לא שמיהו ברח מן העיסוק בו. זה פשוט נדחק לשוליים. הנושא העיקרי היה כמובן עולמם הרגשי של הגיבורים, ההיחשפות לעור התרבותי ולאורחות החיים, האהבה והרומנטיקה וכמובן המתח סביב העלילה והאיכויות הקולנועיות. זה לא מלמד על משהו? כל הטקסט שלו, כל שפת הגוף שלו, אמרו רק דבר אחד: אני לא מתנצל ולא מייצג. אני עושה כבתוך שלי.
והקהל כולו נרעש ונסער סביב הויכוח. וזה היה חתיכת תענוג, כי שתי העמדות הוצגו בצורה חדה ולא היה צורך בתואר באנתרופולוגיה כדי לשים לב לחלוקה הברורה בין המבוגרים יותר, צחורי הבלוריות שמצדדים בגישה השמרנית ובין הצעירים שפשוט לא מבינים על מה הויכוח ותומכים בעוז בסרט וביוצריו ועל הדרך גם עסוקים בסלפי עם שוויצר ומורשת הכוכבים.
וביציאה החוצה, ליד המדרגות, הרחק מן השאון ראיתי פתאום את שי ואיילת, החתן והכלה הטריים עומדים ומשוחחים כאילו אין העניין נוגע אליהם. והבטתי בהם וחשבתי על זה שאיכשהו מרגיש לי שגם כשהילדים שלהם יתארסו ויתחתנו, עוד נקיים את אותם ויכוחים. אז מה בכך. הן זה מה שהשמרנות רוצה, לא? שהכל יקרה, רק הרבה יותר לאט. מזל טוב ילדים. שיהיו לכם חיים טובים ואוהבים.
