דו"ח העוני המעצבן, המעודכן כמו תמיד דור וחצי אחורה, מציג שוב את העיר בני ברק כמוקד העוני הגדול ביותר בארץ, מה שמוכיח שהמגזר החרדי הוא אחד המגזרים העניים בישראל והילד החרדי הוא שחיף המשלם בכמות הסידן בעצמותיו את מחיר בחירתם של הוריו בחיי עוני סגפניים. עם הזמן למדה החברה הישראלית להסתדר עם נוכחותה המעיקה של העיר בני ברק בצמרת דו"ח העוני: "עוני מבחירה", כך מכונה התופעה בנימה המקפלת בתוכה פרשנות מדעית עם הרגעה בילט אין של המצפון, שהרי לא יעלה על הדעת לרחם על מי שבעצמו בחר בחיי עוני לו ולילדיו.
נכון שאין צורך לרחם על עוללי בני ברק האביונים ועל הוריהם המוסכים בדמע את לחמם היבש. אבל לא בגלל שהם אלו שבחרו בחיי העוני הללו, אלא בגלל שהם אינם עניים.
העוני הוא מושג יחסי. הוא מתקיים רק בזכות קיומו של קצהו השני של המדד, העושר, ושל הקו הדמיוני המתוח בין שניהם. הקו הזה, כפי שהוא קיים בדוחו"ת על מצב העוני במדינת ישראל, אינו רלוונטי כמעט לרובו של המגזר החרדי. למשפחה החרדית אין כמעט סעיף בילויים בסל ההוצאות, סעיפי הביגוד והתרבות רזים בהרבה מהמקובל ברחוב הישראלי וסעיף המזון, סעיף ההוצאה העיקרי, נהנה ממחירים נמוכים יחסית. ברשתות השיווק החרדיות אין "שבוע הולנד" ו"חודש פרובנס" וגובה המחירים נקבע מראש מתוך כוונת רווח כמותית ולא איכותית.
במגזר החרדי קיימת נורמה מפותחת של עזרה כספית ותמיכה בנזקקים. איך זה מסתדר עם העובדה שמדובר בקהל שהוא רובו ככולו עני ואומלל? כי כל הסיפור הוא בניסוח שונה לחלוטין של סל ההוצאות וניהול כלכלת המשפחה. החרדים בישראל אינם חיים פחות טוב אלא חיים אחרת. הם אינם משלימים עם עוניים. הם אפילו לא מודעים לו.
הסיפור של בני ברק הוא רק דוגמה לטעות הטמונה בראיית בעיות חברתיות באופן חד מימדי. לפעמים נתון סטטיסטי הוא גולם שמתעלם מאלמנטים מהותיים שיכולים להפוך אותו על פניו. במקרה של העוני, הטעות היא כפולה. ראשית, הכללת המגזר החרדי בחבילת העוני הכללית גורמת לניפוח כמותי של נתוני מצב העוני, דבר הפוגע ביכולתו של הציבור להזדהות אתם. שנית, בחסות הערפל הסטטיסטי מחמיצה החברה הישראלית הזדמנות להיחשף באמצעות הדוגמה החרדית לפן הערכי של הכלכלה החברתית, הבנוי בעיקרו על סדרי עדיפויות.
זה לא שאין בבני ברק, כבכל עיר אחרת, עניי אמת. אבל האליפות הזו, אותה היא לוקחת בקלות כזו מידי חג עוני – באה לה בטעות.
