בדצמבר 76, פרסם ישראל קצובר, כתבו הפרלמנטרי של העיתון הדתי "שערים" ידיעה בדבר טקס קבלת פנים למטוסי אף 15 שהגיעו ארצה, שנערך בעיצומו של יום שבת תוך חילול שבת המוני. קצובר, שכיהן בו זמנית כעוזרו הפרלמנטרי של ח"כ קלמן כהנא איש פועלי אגודת ישראל וכמזכיר הסיעה בכנסת, מיהר להכין למעבידו, בעקבות הידיעה שפרסם, הצעת אי אמון בממשלה. הסוף ידוע: בגין אותה פרשה נפלה ממשלת רבין הראשונה בהצבעת אי אמון, מה שהביא בסופו של דבר- עם התפטרותו של רבין בשל עניין אחר – לבחירות חדשות.
"שערים" היה אז יומון שיצא לאור ע"י תנועת פועלי אגודת ישראל. הוא בא להתריס נגד היומון החרדי ששלט באותם ימים, "המודיע". קהל הקוראים שלו מנה את חברי המפלגה בתוספת כל מי שחשק בעיתון חרדי ומסיבות פוליטיות העדיף לא להימנות על קוראי "המודיע". מדובר באלפי קוראים, ובכל זאת, אילמלא כובעו השני של הכתב, כמזכיר סיעה – ספק רב אם היתה הפרשה משיגה איזשהו אפקט ציבורי.
זו היתה אחת ההזדמנויות המעטות אז, שניתנה לקהל הישראלי להחשף לכוחה של תקשורת קהילתית. מאז, השתנו אי אלו פרטים בעולם התקשורת בכלל ובתקשורת החרדית בפרט. "שערים" הספיק אמנם להיסגר, כמו גם הורתו מפלגת פועלי אגודת ישראל שהתאדתה לתוך אגודת ישראל, אולם במקומו מופיעים כיום כעשרים עיתונים ושבועונים חרדיים, המופיעים בכל יום או אחת לשבוע וקובעים במידה ניכרת את הלוך הרוחות ברחוב החרדי, כמו גם את סדר היום הציבורי שלו.
אלו כמו אלו, שואבים את ההצדקה לקיומם מהנחת המוצא המקדימה מאמר זה, והיא היותה של החברה החרדית קהילה סגורה המקיימת חיים עצמאיים בקומפלקס החברתי בישראל, ועד כמה שהדבר מתאפשר בידה, נמנעת גם מלבוא במגע עם הקהל האחר.
עיתונות חרדית לשם מה
בהתהוותה של העיתונות החרדית ניצבים שני מניעים עיקריים: האחד, יצירת כלי חברתי אימננטי שתפקידו ללוות את חייה והתפתחותה של הקהילה פנימה והשני, יצירת אלטרנטיבה תקשורתית לכלי המדיה הכללית, כשירות לקהל הדתי הפוסל מטעמים ערכיים כל כלי ביטוי בעל אופי מנוגד לשלו. מכאן שהתהליכים האבולוציוניים הממושכים של התפתחות התקשורת הכללית מחד והתעצמות המגזר החרדי מאידך – משליכים במישרין על אופן התפתחותה של העיתונות החרדית ויוצרים צמיחה אינטנסיבית הן ברמה הכמותית והן ברמת התוכן. בעניין זה, יש להבחין בין העיתונים המפלגתיים, מושג אופייני לקבוצות מיעוט ושעדיין קיים בקרב הקהל החרדי, לבין העיתונים הבלתי תלויים שהוקמו למטרות מסחריות או למטרות מחאה לסוגיהן. בעוד היומונים המפלגתיים עוסקים בעיקר במתן מענה לצורך בידיעות אינפורמטיביות כלליות, הרי שהשבועונים הבלתי תלויים – ההולכים וצוברים כח רב – לא בוחלים בסוג שונה של עיתונות: תחקירים, חשיפות, מאבקים עקרוניים, הגנה על שכבות חלשות ובקרה מדוקדקת של נציגי ציבור. בפועל, יצרה דואליות זו יצור כלאיים שתפקידיו אינם מוגדרים דיים. כיום משמשת העיתונות החרדית גם כלי בעל תחומים מוגבלים העוסק בתכנים קהילתיים פנימיים, גם שופר להעברת אינפורמציה ערכית חינוכית מהדרג הרבני אל הקהל הרחב וגם צינור להעברת אינפורמציה בנושאים כלליים תוך הדגשת נקודות הקשר בינם לבין הקהילה.
תפקידים מוגדרים
ביסוד קיומה של העיתונות החרדית הבלתי תלויה מצוי קונפליקט קיומי. תקשורת בהגדרתה הינה כלי פלורליסטי שאינו סובל הכתבות משום סוג שהוא. נהפוך הוא. הוא נועד בעיקר כדי להיאבק בנורמות פסולות, באינטרסים של בעלי עניין, בעיוותים המשרתים אנשים או גופים. כיצד כל זה עולה בקנה אחד עם השאיפה החרדית הבסיסית להתיישרות עם עליונות ההלכה ורבני העדה?
על פניו נראה כי בעייתיות זו, כמעט שאיננה נחלתם של העיתונים המפלגתיים, כמו "המודיע" ו"יתד נאמן". הללו הוקמו, כאמור, בעיקר כדי לשמש שופר למקימיהם. כדאי לציין, בהקשר זה, כי רוב העיתונים הותיקים הוקמו על ידי או בתמיכתם הגורפת של המנהיגים הרוחניים, דוגמת האדמו"ר מגור, הרב קנייבסקי והרב שך שנהגו לפקח, באמצעות נציגיהם, על כל מילה שמופיעה בעיתון. אך גם כאן, קשה לבלוע את הקונפליקט. חלק עיקרי מתכני העיתון, עוסק בדעות ובפרשנות אישית של הכותב. קשה לומר שכל מי שנמנה על סגל הכותבים בעיתונות החרדית הינו מוסמך לכך בידי הרבנים.
העיתונות הבלתי תלויה, לעומת זאת, מתמודדת בכל רגע נתון על הבעייתיות המתוארת מאחר והיא בנויה כולה על אלמנטים אנטי ממסדיים. לפיכך נדרשת ממנה מידה רבה מאוד של מיומנות בהילוך זהיר בין הטיפות. האנרגיה היצירתית הנדרשת לשם כך, באה לעיתים על חשבון טבעיותה וזרימתה החופשית. בדיוק בשל כך, קשה להגדיר במדויק את תפקידיה המוגדרים של עיתונות זו באמות מידה מודרניות. כעיקרון מדובר על שלושה תפקידים עיקריים: הבאת אינפורמציה חיונית למי שאינם חשופים בדרך אחרת למתרחש במדינה, תפקוד כמערכת ביקורת על פעילותו של הדרג העסקני-פוליטי, תחזוקה שוטפת של "מדורת השבט" הקהילתית, ברמה הפרקטית וברמה הערכית ובמה תרבותית לטיפוח יצירה בתחומי הכתיבה.
האם מדובר בעיתונות?
הדיון העיקרי נוגע בשאלה האם נחשבת העיתונות החרדית לעיתונות, כהגדרתה המערבית. האם עיתונות שקובעת מראש כללים נוקשים לדרך סיקור האירועים ומקבלת על עצמה מרצון מגבלות עקרוניות של אסור ומותר – יכולה להחשב לעיתונות, או שעצם המחוייבות הראשונית למערכת חוקים העומדים מעל למחוייבויות העיתונאיות, פוסלת על הסף כניסה למועדון הזה.
"העיתונות החרדית", אומר אורי אורבך (גל"צ, ידיעות אחרונות), "חסרה את שני האלמנטים המרכזיים של תקשורת. אמת ועצמאות. אינך יכול להיות עיתונאי כשאינך צמוד לעובדות וכשאינך רשאי להיות עצמאי לחלוטין בדיווחיך. יש לציין כי העיתונות החרדית עונה בהחלט להרבה הגדרות מקצועיות אך היא חסרה את הבסיס לקיומה כעיתונות".
טיעון זה נתון לויכוח, במיוחד כשמביאים בחשבון את העובדה שחוסר העצמאות של כתב חרדי מעוגן בכללים ברורים ותחום לתוך מסגרות. כלומר, כתב ועורך בעיתון חרדי אינם צפויים להגבלות גחמניות ולבקרה קפריזית של מפקח על או רב בודק. מלכתחילה מדובר במערכת שהמנדט שניתן לה מוגבל, גם בבחירת נושאי הסיקור וגם באופי הכתיבה. כתב חרדי מתוכנת מראש לכללי המותר והאסור ובשל כך קשה לומר כי הוא חש מוגבל בעבודתו העיתונאית.
יצחק נחשוני, בוגר גל"צ ועורך העיתון "יום הששי", הקים ב – 86' את עיתונו וחולל מהפיכה בדפוסי ההתנהלות הציבורית של החרדים. "מבחינתי", הוא אומר, "הנועזות שלנו עולה עשרת מונים על זו של העיתונות הכללית. העיתונות החרדית הבלתי תלויה הצליחה ליצור נורמות של שמירה, בקרה וחשיפת עיוותים בחברה שלא הכירה מעולם מערכות כאלה. העיתונות הלוחמת הכללית פעלה בתוך עולם פלורליסטי במהותו, שידע לקבל ואפילו לכבד את סוג השינוי הזה. אנו המצאנו יש מאין".
יום הששי, הצליח ליצור מודל חדש של עיתונות לוחמת וחושפת, תוך שמירה על כללי יסוד מחמירים של שמירה על כבוד הרבנים הימנעות מעיסוק בנושאי תורה והלכה. כך למשל הצליח העיתון ליצור מערכת אלטרנטיבית ל"פריימריס" מפלגתיים, שאינם קיימים במפלגות הפוליטיות החרדיות. העיתון, שאופיין ועדיין מאופיין באוריינטציה פוליטית (אולי כתוצאה ממיעוט נושאי הסיקור העומדים לרשותו), החל לעקוב בצורה פרטנית אחר פעילותם הפוליטית של חברי הכנסת החרדים ולהעניק ציונים תוך שילוב אינטראקטיבי של הקוראים באמצעות משאלי דירוג וסקרים. "היו ימים", נזכר יעקב ריבלין, ששימש כתב פוליטי בעיתון במשך עשור, "שפעילות החכי"ם החרדים נקבעה בצמוד לפרסומי גליונות הציונים ב"יום הששי": בשבוע של כתבת סיכום – הרקיעה רמת הפעילות שחקים". ריבלין עצמו, אגב, העתיק את המודל ככתבו לעיתון שאותו הוא עורך, "השבוע בירושלים".
בין המאבקים הציבוריים שהוביל יום השישי ניתן למנות גם רשימה ארוכה של "פרוייקטים" בנושאי הונאה בכשרות. כתבי העיתון הפכו לאימת מערכות הכשרות ומפעלי מזון רבים וללא ספק גרמו לשיפור שירותי הכשרות והגברת שיתוף הפעולה מצד בעלי המפעלים.
בתחילת שנות התשעים החל לראות אור הדור הבא של השבועונים הבלתי תלויים. "יום הששי" נדחק לשוליים, ותחתיו הופיעו גיבורים חדשים. "משפחה", "השבוע", "בקהילה" ו"קו עיתונות" היוו מהדורה מעודכנת של האוונגרד החברתי-תרבותי בקהל החרדי. קצב ההתפתחות המואץ של המגזר החרדי יחד עם תנודות פוליטיות, כמו התעצמותה של ש"ס למשל, דחפו להרחבת המעגל העיתונאי וזה התפרץ באחת. עיקרי מאפייניה של המהדורה החדשה היו יתר כפיפות להנהגה הרבנית, התמקדות בבעיות פנים חרדיות ועיסוק יתר בקונפליקט החרדי-חילוני.
כללי המשחק השתנו גם בתחום ההשתלבות בעולם התקשורתי. כתבי השטח החרדים החלו להיראות יותר במוקדי ההתרחשויות, דיווחי העיתונים החרדיים החלו לזכות לחשיפה מוגברת בעיתונות הכללית ובעלי עניין, כמו פוליטיקאים וחברות מסחריות, החלו להריח את הפוטנציאל ולגלות כי עתה ישנם גם ערוצי תקשורת המאפשרים את מיצויו.
שאלת חוסר העצמאות העיתונאית של העיתונות החרדית מוצאת את ביטויה גם בנושא אחר והוא סירובה לסקר חדשות הנוגעות לסקס ולאלימות. ברור כי איש אינו יכול לדרוש מעיתון או מכתב לסקר נושאים שאינו מעוניין בחשיפתם, ברור גם כי התעלמות זו אין בה כדי לערער את הלגיטימיות של העיתונות החרדית בהתאם למסגרת שקבעה לעצמה, כאמור. אולם גם כך, שרשרת הטיעונים כלפיה בנושא זה יוצרת עיוות תדמיתי המתעלם מן העובדות. הצגת הדברים הרווחת, כאילו עורכי העיתונים החרדיים מחליטים שרירותית איזה תוכן ראוי להתפרסם ואיזה לאו, בהתעלם מצרכיהם של הקוראים – אין לה על מה להסתמך. המשחק של העיתונות החרדית מתקיים, כאמור, ברווח הצר שבין מה שהניחה הסמכות ההלכתית לבין מה שמעוניין וכשיר קהלה לקלוט. לקהל זה, אין צורך בעיתונות מחנכת לצורך הטמעת ערכים בסיסיים. ברור איפוא, שכניסתה של העיתונות לזירה מתבצעת רק על גבי פלטפורמה ערכית קיימת וכסייענית ופוקחת עין בלבד. מידת ההתייחסות לתכנים של מין, אלימות, פשע ויצרים, נתונה כולה בידי המערכת החינוכית כשהנורמות המקובלות מובנות לתוך המנדט שניתן לעיתונות. גם מן ההיבט העיתונאי הצר, יטענו העורכים החרדים כי לשיטתם חשיפת עולם היצרים האפלים מביא להגברת התופעות השליליות. כך או כך, גלגול האשמה זו לפתחם של העיתונים אינו במקומו.
התוצאה בסיכומו של דבר, מציגה כיום מציאות של מערכת עיתונאית רחבה המקיימת כללים עיתונאיים בסיסיים בתוך מסגרת שהיא עצמה יצרה לעצמה. החורים בשיטה, כך מסתבר, נובעים לא מאי הבנה או אי היצמדות לכללים העיתונאיים המחייבים, אלא מחוסר האפשרות לפעול על פיהם בשלמות במסגרת
הנתונה. זה לא הופך את העיתונות החרדית לעיתונות כהגדרתה המדוייקת; זה בהחלט מבצר את מעמדה וכוחה כמערכת אלטרנטיבית במסגרתה שלה.
שפה ולשון
"עונים דברים הרבה". זוהי כותרת שהופיעה בעיתון "בקהילה" (21.12.00) למאמר שנושאו דו"ח העוני והעיסוק סביבו. מקור הכותרת בדרוש התלמודי "לחם עוני – שעונים עליו דברים הרבה". כפל המשמעות מובן, כמו גם מקורות הלשון המניעים חלק גדול מהעיתונות החרדית. מטבעות לשון דומות ניתן למצוא במירב מדורי הדעות בעיתונות החרדית ואף בכתבות מגזין. זאת, לצד שימוש בעברית מלוטשת, מעודכנת בפיגור קל ביותר, מה שיוצר שילוב שלא ניתן להתעלם ממנו, ייחודי לעיתונות זו. ידיעות חדשותיות, לעומת זאת, נכתבות בשפה עיתונאית כשרה לגמרי ואף זוכות לשכתוב ולליטוש מקצועי.
אורי אורבך: "בנושא השפה יש עוד הרבה מה ללמוד. ראויה לציון ההתקדמות בנושא זה, שניכר עליה כי מדובר במגמה. בכל זאת, עדיין ניתן למצוא בקלות משפטים וקטעים בלתי עבירים בעיתון ולעתים אפילו שגיאות בוטות".
"הסלנג", מקונן נתן אנשין, דעתן חרדי בטורו בעיתון "משפחה", "הוא פח האשפה של השפה. האם ירצה מישהו מאיתנו לשמוע את ילדיו מדברים בסגנון של "מגעילה ומגניבה"? ביקורתו העיקרית מוטחת בשם של מדור באחד העיתונים שנקרא "מדסקסים" ודן, כמובן, בדיסקים מוסיקליים חדשים שיצאו לשוק. משמע התופעה קיימת. מבט קצר מגלה שבכל הנוגע לשפה עיתונאית, קשה להבחין מרחוק בין העמוד הראשון ב"חדשות משפחה" לבין מעריב או ידיעות אחרונות. כותרת אדומה לרוחב כל העמוד: "ההתרסקות", בעניין נפילת ממשלת ברק. "הכל תלוי בש"ס", "מי ימצמץ ראשון" ועוד, הן רק דוגמאות. אם נצרף את העובדה שרוב השבועונים מופיעים בצבע מלא ונתעלם לרגע מתמונות האדמורי"ם המעטרים גם הם לעיתים את העמודים הראשונים, ברור שההבדלים קטנים מאוד.
רכילות כהגדרתה, לא ניתן למצוא בעיתונות החרדית. טורי רכילות – למה לא. כעיקרון, מתאפיין הניו ז'ורנליזם המתואר בהרחבה לעיל, בהענקת יתר משקל לאנשים על חשבון הנושאים. חלק ממדיניות זו כולל גם הצצה אישית לחיי מפורסמים, כמו פוליטיקאים, כוכבי זמר, פרסונות חרדיות בעלי מעמד כגון עו"ד יעקב וינרוט, לב לבייב, שלמה קאליש ואחרים. אייטמים רכילותיים יעסקו לעולם בהקשר הציבורי של נשואם ("בחתונת בתו של הרב גפני השתתפה צמרת אגודת ישראל") ולעולם לא יכפישו. זה לא אומר שאין פה ושם החלקות סאטיריות ("ומי לא בא? משולם נהרי…"), אך כעיקרון נשמר הכלל שטור רכילות הינו סל מערכת שנועד לתת ביטוי לאספקטים שנדחקו ממרכז הסיקור ולא דבר העומד בפני עצמו. כך למשל, נדרשה התקשורת החרדית לסיפור תרומת הכליות של ח"כ הרב אברהם רביץ, רק לאחר שהוא נידון בהרחבה בעיתונות הכללית (להוציא את "יום הששי" שחשף את הסיפור מיד בראשיתו). אילולא החשיפה הזו, ספק אם היתה העיתונות החרדית מתירה לעצמה עיסוק בנושא, הנחשב אינטימי ואישי מידי. אגב, גם השמות שניתנים לטורי הרכילות בעיתונים השונים, מלמדים משהו על השפה המקובלת בעיתונים אלו: "אידישע נייעס", "פכים", פה ושם, "מאחורי הפרגוד" ועוד.
העיתונאי החרדי
חלק בלתי נפרד מהמהפיכה התפיסתית הכרוכה בהתפתחות העיתונות החרדית, נוגע למרכיב האנושי, כח האדם העובד בעיתונות זו. ניתן לקבוע ללא ספק כי הקטליזטור העיקרי להתפתחות המואצת הזו הוא המרכיב האנושי, בשני היבטים שונים: הצורך ביצירת מקומות עבודה לצעירים איכותיים, בעיקר נשים והצורך בניקוז כשרונות יצירתיים שלא ממצים את עצמם במסגרות החינוכיות ובשוק העבודה הכללי. הגל הראשון בא דווקא מציבור הנשים, בעידן שבוגרי ישיבות עדיין לא הוכשרו נפשית לכתיבה עיתונאית. שילוב גברים חרדים בעבודה עיתונאית בא מאוחר יותר בכמות גדולה ובמסה שכמעט יצרה אינפלציה של כותבים. בראשית הדרך היתה מקובלת כתיבה בשמות בדויים, מנהג שבעיתונים מסויימים נשמר עד היום. כך למשל ר. ל – ן, כתב פופולרי בעיתון המודיע, הוא בעצם כתבת בשם רחל ליכטנשטיין. במקרה זה אמנם נשמר הפסבדון בצדק, מאחר והיציאה הקולקטיבית מהארון באה לאחר שנות ותק רבות; אולם גם כיום ניתן למצוא כתבים חדשים שלא מסוגלים להשלים נפשית עם העובדה ששמם מתנוסס בעיתון. בקרב הדור החדש של העיתונאים החרדים שולט קו מקצועי המתאפיין במעורבות פעילה בחיים הפוליטיים ובעולם התקשורת הכללי. העיתונאי החרדי החדש מתפקד גם ככתב בעיתונו, גם כפרשן עבור קוראיו לנושאים "חילוניים" וגם כמקור אינפורמציה ופרשנות לעמיתיו בעיתונות הכללית. בשנים האחרונות ניתן למצוא יותר ויותר ציטוטים של עיתונאים חרדיים בעיתונות הכללית בתחומים בהם הם עוסקים. יוסי אליטוב כתב העיתון משפחה למשל, הפך לפרשן קבוע לנושאי ש"ס במעריב, ידיעות אחרונות, קול ישראל והטלויזיה הישראלית. חלק מעיתונאים אלה הופכים את העניין לקרש קפיצה לקריירה פוליטית/עסקנית דבר שיוצר תחלופה גבוהה של כוח האדם.
שילוב העיתונאים החרדים בעולם התקשורת הכללי הינו תהליך מעניין ודי בלתי צפוי, אם לשפוט לפי הדעה הרווחת ברחוב החרדי כלפי עיתונות זו. כך למשל הוקם תא כתבים פעיל לענייני דתות שחברים בו כתבי העתונות הכללית, הרדיו והטלויזיה לצד כל כתבי המדיה החרדית העוסקים בעניין. דיוני התא מביאים, לדברי החברים, תועלת מרובה לשני הצדדים: גם לכתבי העיתונות הכללית, הלומדים על הנושא ממי שחיים אותו וגם לכתבים החרדים המסתייעים בעמיתיהם להשלמת התמונה. תא הכתבים הפרלמנטריים, למשל, בחר במשך שתי קדנציות רצופות את כתב העיתון יתד נאמן, אליעזר ראוכברגר, לעמוד בראשו.
כך כשמדובר בשיתוף פעולה וביחסים בין מערכתיים. מה לגבי שילוב בפועל של כתבים חרדים בתקשורת הכללית?
תיאוריית הקשר
במשך כל שנות קיומה, ניתן למנות על אצבע אחת עיתונאים חרדים ששימשו בתפקידי כתיבה ועריכה בעיתונות הכללית. לכל היותר, היו אלה כתבות קנויות ע"י גופים מוסדיים שהצליחו לחדור, באמצעות רכישה, אל קודש הקודשים החילוני ולהמיד בו נציגים משלהם. במשך שנים, הופיע במעריב המדור "פרשה ופשרה" מאת משה גרילק ושמואל חסידה, שני רבנים חרדים חלוצים בתחומם, שהביאו לקורא הישראלי מידי שבוע מדור ידידותי בעל תכנים תורניים ודתיים. מעבר ליוזמות מסוג זה, אין זכר לחרדים בכל מערכות העיתונים הגדולים, הרדיו והטלויזיה.
בשנים האחרונות השתנה מעט המצב. ידיעות אחרונות ומעריב מעסיקים באופן קבוע מספר כותבים חרדים (כמו הרב ישראל אייכלר וכותב מאמר זה), ועל בסיס מזדמן, ניתן למצוא מאמרים אורחים רבים מאת עיתונאים חרדים. החדירה לתחום המדיה האלקטרונית בעייתית עוד יותר, אך גם כאן ניתן למצוא מגמות לשינוי, כמו החברות המתמודדות במכרז לערוץ השלישי המתהדרות כל אחת ב"קישוטים" חרדיים, או ערוץ 3 המשדר מידי שבוע תכנית משותפת לאלעזר שטורם ולדודי זילברשלג, איש תקשורת חרדי בולט הזוכה גם לחשיפה, שלא על בסיס קבוע, בכל ערוצי המדיה.
נושא השתלבות כתבים חרדים בעיתונות הכללית עונה בהחלט להגדרת פרדוכס הביצה והתרנגולת. מה בא קודם: סירובם של החרדים לעבוד בתקשורת ה"עוינת" הוא שגרם לסיקור המוטה, לטענתם, או הסיקור הבלתי אובייקטיבי הוא שהרחיק כוחות חרדים מהעיתונות הכללית.
ברור שבמערכות העיתונים הכלליים לא ממתינים בערגה להסעות מאורגנות של כתבים ועורכים מישיבת פוניבז'. ברור גם כי בחור חרדי שיחפוץ לעבוד בכלי תקשורת חילוני ימצא עצמו בעמדת פתיחה נחותה. אולם יש להעמיד דברים על דיוקם ולומר כי מעולם לא בוצע נסיון כן ואמיתי מצד עיתונאים חרדים להשתלבות בעיתונות הכללית. מדובר לכל היותר בגישושים קלים מלווים באינספור היסוסים ותנאים מתלים המונעים כל אפשרות של התקשרות מקצועית אמיתית. העיתונים מצדם תוחמים כתבים חרדים פוטנציאליים בלטיפונדיה הבעייתית של סיקור הנושאים החרדיים, נישה המאוסה על כל עיתונאי חרדי באשר הוא.
מעט הכותבים החרדים שכבר כן מוצאים את מקומם בתקשורת הכללית, יכולים בקלות להפריך את רוב תיאוריות הקונספירציה החרדיות ביחס לעיתונות. "שם המשחק", אומר ידידיה מאיר, 25, חרדי שהשתחרר משלוש שנות שירות ב"במחנה" לפני כחודש, "הוא מקצועיות. אני יכול לקבוע כמעט בוודאות כי כתב חרדי בעל אמביציה שיוכיח יכולות עיתונאיות, יוכל להשתלב במהירות בכל עיתון גדול, ברדיו ובטלויזיה". מאיר עצמו, שעסק ערב גיוסו המאוחר בכתיבה בעיתונות החרדית, לא החליט עדיין לאן יחזור. "הפיתוי בהשתלבות בעיתון גדול קיים בהחלט", הוא אומר "אך לדעתי חזרה לעיתונות החרדית שאהבתי הוא אתגר גדול יותר. מדובר במערכת מתפתחת שכמהה לכוחות מקצועיים וברור שתגיע רחוק".
סיכום הפרק הנוכחי של התקשורת החרדית, מגלה עולם חדש החי בזכות עצמו ויונק את כוחו מהמערכת המקבילה, זו של העיתונות הכללית. נוסף על עשרים העיתונים החרדים המופיעים היום, קיימת גם תחנת רדיו חרדית, רדיו קול חי, הראויה לדיון בפני עצמה שאין כאן מקומו. מדובר, ללא גוזמה, במערכת שבמידה רבה תקבע את אופיו של קהלה בשנים הקרובות, ואולי אף תשפיע על מעגלים רחבים יותר, באמצעות השתלבות הדרגתית של בוגריה במערכת הכללית. לעת עתה אין סיכוי שתהליך זה יקרה, מאחר ומדובר בחברה שמקור כוחה הוא בשימור כל הטוב שלה לעצמה בלבד, ואולי זו גם טעותה הגדולה.
